כללי

מאמרים והרהורים

ילדים ב"מקלט השלום", צילום: עמוס בן גרשון ל.ע.מ

תפקידנו החינוכי – סיכום שנת הלימודים | יעל גרוס-רוזן

"תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו. וזה לא יושג בלי אווירה של אהבה-ללא-חשבונות, של כבוד-בלתי-מזויף, של הידבקות בעם ובגורלו ובתולדותיו הטרגיות, בערכיו הרוחניים, ביצירתו החיה ובחזון תקומתו." (ברל כצנלסון, בזכות המבוכה ובגנות הטיח) עוד שנת לימודים מסתיימת. שוב שנה לא שגרתית. שנה של מלחמה, איומים וחוסר ודאות. שנה שבה עבור תלמידים ומורים רבים, עצם האפשרות להיפגש בכיתה לא הייתה מובנת מאליה. במציאות כזו, הנטייה הטבעי

שיר מודפס על שער "אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, 1968 (ארכיון מכון שיטים)

מארכיון החגים

הטקסט לא מוכר לי. אבל אני חשה שמילותיו מהדהדות בי באופן עמוק. אולי משום שהן תובעות מימוש עכשווי של נבואת ישעיהו לכתת חרבות לאתים, תותחים למצילות. אולי משום שהן מוסיפות ודורשות להפריד בין הצבאות, כמעשה האל בספר בראשית, כשהפיץ את אנשי בבל על פני כל הארץ, ובכך חדלה בניית המגדל. אני חושבת על היומרה המשותפת למלחמות ולבניית מגדלים שראש

נפרדים מהבית

במסגרת מיזם 'צומחת שוב'*, צוות מכון שיטים המלווה קהילות מהנגב המערבי, הוזמן על-ידי אחת הקהילות לבנות תהליך 'פרידה מהבית' לקראת הריסת בתים ומבנים, שאינם ראויים למגורים ולשימוש בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר. שלב הריסת הבית הינו מעשה פיזי המסמן סיומה של תקופה. כל משפחה וסיפורה, כל בית והזיכרונות שנצברו בו. טקס הפרידה מהבית נותן מקום לכאב ולאהבה, מאפשר מפגש ועיבוד משותף של ההריסה והתכוונות לקראת ההתחדשות וההשתנות המתלווה אליה. באמצעות הטקס, אנו מבקשים לייצר זמן ומרחב המאפשרים לצי

סוף שנת לימודים בצל מלחמה – על תפקיד המחנכ/ת בשעת משבר | מרים הולצמן

עקרון התקווה שעל פיו יוצא המחנך לדרכו אינו מטשטש את המודעות לתנאים האקוסטיים שבעבודתו. [..] המחנך פועל גם בעת משבר כלכלי, בעת מלחמה או שלום, הוא פועל בתנאים תרבותיים נתונים וחשוף לחסימות תרבותיות הנובעות מאימת הזר, מפחד מפני עתיד לא ידוע וממנהגים בלתי מובנים העוברים מדור אל דור. [..] המגוון החברתי שמכונס בכיתה ובבית הספר, צריך להיות מוקד של יצירת קהילה [...] כוחו של המחנך נובע משבועתו לתקוות של חניכיו, מאמונתו כי עליו לפתוח חלונות לסביבה ולנפש פנימה. (מוקי צור, מתוך ספרו: ''