מתוך דברים שנשא בכנס שיטים הראשון 26/01/2018
כותב שורות אלו מאמין שבהר סיני, למרות מאמציהם של משה והאלוהים לא צלח מעשה ההיתוך והתרחש רק ריתוך בין הדת הספציפית ללאומיות הספציפית. הסיבות לכישלון הן רבות אבל בראש ובראשונה נבע הכישלון לטעמי מכשל מוסרי עקרוני המקופל בהיתוך מסוג זה.
אינני יודע מה בדיוק עומד מאחורי הכוונה שהתפרסמה לאחרונה על הרחבת לימודי התנ"ך בבתי ספר ועידוד של קורסים עממיים בנושאים תנכ"יים עבור הקהל הרחב. אם המגמה היא להעשיר את הלשון העברית ולהעמיק בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל הרי יש במגמה זו ברכה, בתנאי שהיא תעשה מתוך בדיקה ביקורתית של יסודותיה הראשוניים של תשתית הזהות היהודית-ישראלית כפי שעוצבה בתנ"ך. ההנחה המקובלת שסיפורי התנ"ך ודברי הנביאים משמשים באופן גורף כבסיס לציונות היא לא מדויקת למרות הדגש הרב שבן גוריון וחבריו העניקו ללימוד התנ"ך. סיפורי התנ"ך הם רבי פנים, אוצר סיפורים עשיר וחד פעמי, מיתולוגיה ספרותית, חוק ומשפט, אבל עדיין אין בהם לא אחידות אידיאולוגית ולא רמה מוסרית שווה או חד משמעית.
ועדיין התנ"ך הוא מקור רב עוצמה ומתמיד לזהות הישראלית והיהודית, יותר מהקוראן למוסלמים או מהברית החדשה לנוצרים. כי התנ"ך אינו רק מקור השראה והכוונה דתי אלא גם, ובעיקר, לאומי. לכן בדיקה מדוקדקת שלו יכולה לחשוף את המקור וגם את ההבנה לכמה כישלונות קשים שפקדו את העם היהודי בהתנהלותו ההיסטורית רבת השנים, ובכמה כישלונות שעוד חלילה עלולים לארוב לו בעתיד.
כל ניסיון להבין את מבנה היסוד של הזהות היהודית חייב להתחיל מאותו צירוף ראשוני של דת ספציפית (בעלת השראה, חזון ובשורה אוניברסאליים) לעם ספציפי, עם ישראל. מבחינה זו חג מתן תורה מהווה אירוע מכונן להבנת הצירוף הזה. ואין משמעות או חשיבות לשאלה האם מדובר כאן באירוע היסטורי אמיתי שהתקיים במדבר סיני לפני אלפי שנים או רק באירוע תודעתי-מיתולוגי בעל משמעות דתית נרחבת שגובש בתקופת בית שני. העובדה שבמשך אלפי שנים חוגג עם ישראל בדבקות את חג מתן תורה על מלוא משמעויותיו, ועל פי המסורת עוד מקדיש לחג ליל שימורים של לימוד ועיון, מוכיחה לנו שהאירוע התודעתי הזה חזק, יציב ומשמעותי מהרבה אירועים היסטוריים אמיתיים.
וייאמר כבר עכשיו. הבירור שייעשה להלן לגבי מהותו של הצירוף הזה אינו נעשה לשם
לימוד אינטלקטואלי בלבד, אלא לשם מטרה מעשית, שהייתי מצמיד אליה מתוך יומרה מוסרית את התואר - תיקון (לא "תיקון עולם", שהוא ביטוי ריק ויומרני, אלא "תיקון עם ישראל"), מתוך הנחה, שאותה הבעתי פעמים רבות, שבצירוף המיוחד הזה בין דת ספציפית לעם ספציפי מקופלות כמה וכמה בעיות יסוד, מוסריות וקיומיות, של התנהלותו של העם בהיסטוריה האנושית עד עצם היום הזה. לא רק בגלל הפורענויות הקשות והמשונות שנפלו עליו משחר לידתו, ששיאן היה בשואה. אלא גם בגלל העובדה שלמרות גילו המופלג של עם בן יותר משלושת אלפי שנים הוא נותר עם זעיר בגודלו. לפיכך הבירור של הצירוף הזה שנעשה בהר סיני יעזור לנו להבנה של תשתית הזהות היהודית כפי שעוצבה בראשיתה, תשתית שמאז ועד היום נוספו לה תכנים רבים אבל בבסיסה היא אותה תשתית. אם ננסה להיעזר במשל מתחום המחשבים, ונתבונן בזהות היהודית כמו בקרביו של מחשב , הרי במרכזו של הבירור להלן ננסה להבין את מנגנון ההפעלה שלה, את החומרה, לפני שאנו פונים לתוכנות ולקבצים שנשתלו ונאספו בזהות הזאת במשך הדורות.
השאלה שתעמוד במרכז הבירור דלהלן יכולה, באופן מטאפורי, להתנסח כך. האם בהר סיני, בעת מתן תורה, הותכו הדת והעם יחדיו, או רק רותכו זה לזה. או במלים אחרות, האם הטמפרטורה בסיני בעת תהליך מתן תורה היתה גבוהה מספיק כדי להתיך את התורה שניתנה על ידי משה או האלוהים למקשה אחת עם הלאומיות או העמיות של בני ישראל, באופן שלא ניתן יהיה עוד להפריד בין שני המרכיבים האלו, או שהטמפרטורה במדבר סיני לא היתה מספיק גבוהה ותורת ישראל (הדת) רק רותכה ללאומיות או לעמיות של העם היהודי ולכן אפשר אולי יהיה, אמנם במאמצים רבים, ובטמפרטורה נגדית, לא רק להפריד בין שני האלמנטים הללו אלא לצרף ללאומיות הישראלית גם אזרחים ישראלים בני דתות אחרות.
כותב שורות אלו מאמין שבהר סיני, למרות מאמציהם של משה והאלוהים לא צלח מעשה ההיתוך והתרחש רק ריתוך בין הדת הספציפית ללאומיות הספציפית. הסיבות לכישלון הן רבות אבל בראש ובראשונה נבע הכישלון לטעמי מכשל מוסרי עקרוני המקופל בהיתוך מסוג זה.
שייכות לאומית אינה יכולה להיות מותנית באמונות דעות ורעיונות אלא היא אמורה להיות ללא תנאי. בדומה לשייכות משפחתית. גם בן רוצח הוא בן לאביו ולאמו. הם יכולים לגנות או לנדות אותו אבל אין הם יכולים לעקור אותו ממשפחתם ולטעון שהוא אינו בנם. גם מרגל או רוצח המונים הם בנים לגיטימיים לעמם, אפשר להוציא אותם להורג אבל אי אפשר להקיא אותם מהלאומיות שאליה הם שייכים על אף מעשיהם הקשים. כל ראשי המשטר הנאצי הם גרמנים, בנים לגיטימיים ללאומיות הגרמנית, ואין גרמני שרשאי להתכחש או לשלול את זהותם הלאומית הגרמנית. יתירה מזו חובת העם הגרמני לדאוג גם לילדיהם במסגרת החובה הסוציאלית לכל אלמנה ויתום.
מאידך, דת המבטיחה גאולה ומורה על הדרך המעשית והמוסרית להתנהגות האדם אינה יכולה להיעצר על הגבול הלאומי והיא בעצם צריכה להיות נגישה ופתוחה לכל אדם תהיה לאומיותו אשר תהיה. כך הן כל הדתות המונותיאיסטיות הגדולות האסלם, הנצרות הבודהיזם. אם האלוהים לפי הדת היהודית הוא אלוהי העולם, "קונה שמים וארץ", הוא אינו יכול להיעצר בגבול הלאומי של עם מסוים ולהיות נגיש ומחייב לעם אחד בלבד.
זהו עניין עקרוני, משני צדדיו. והפרויקט השאפתני והמיוחד שנעשה בהר סיני אכן נכשל, ההיתוך לא הצליח ונותר רק ריתוך, שמתנדנד מפעם לפעם על קרעי חיבוריו, ועד היום הוא מקור ראשוני ורב עוצמה למחלוקות פוליטיות, תרבותיות ורוחניות בעם ישראל. זה בעצם קו העומק החוצה מאז ומקדם את ההוויה היהודית על כל גילויה. בין "אין ישראל אלא בתורתו" (וזו יכולה להיות גם הגות או בשורה חילונית מוסרית ) לבין "אין ישראל אלא בלאומיותו או בעמיותו" וכל מה שנוסף ללאומיות הזאת יכול להיות חשוב ומשמעותי אבל אין הוא הכרחי לעצם השייכות הלאומית. העניין הזה מתברר היטב אפילו בהגדרה ההלכתית של היהודי. "בן לאם יהודיה" ולא "מי שמאמין בתורת משה".
אולם נזקי הניסיון של ההיתוך שלא צלח והריתוך המתנדנד על קרעיו עדיין הביא ומביא נזקים מבניים מהותיים לתפיסת הלאומיות היהודית-ישראלית ובמיוחד בכל הנוגע למושג מולדת.
אין עם בלא מולדת. מולדת היא תשתית הזהות של עם. מולדת היא הטריטוריה שמגדירה את תושביה והופכת אותם לעם. מולדת הוא המושג החשוב ביותר בזהות הלאומית. בעברית וגם בשפות אחרות היא מקבלת מעמד חשוב כמו אב או אם שנותנים לילוד את זהותו, וממשיכים להזרים לו אותה כל חייו. במילה העברית מולדת טמונה הולדה. אין עם יכול להגדיר את זהותו בלי להעמיד את המולדת על כל משמעויותיה כראשונה במעלה. מנהגיו והרגליו, השקפותיו, דתו ותרבותו ואפילו שפתו יכולים לעבור שינויים, אבל המולדת היא הבסיס הקבוע הלא משתנה.
גם לבני ישראל צריכה להיות מולדת , כי אין עם ללא מולדת, אבל כיוון שאמורה להיצמד אליו דת מונותיאיסטית, חזקה ועשירה, שתגדיר את בריתו עם אלוהיו, על מרכיב המולדת להיות חלוש יותר במבנה הזהות, ותחת פיקוח ותנאיו של האלוהים. לכן מתחילת הופעתו של היהודי הראשון על במת ההיסטוריה, אברהם אבינו (ואין זה משנה אם אכן היה או רק משל היה) הדבר הראשון שנעשה בו – הוא פגיעה או חבלה מכוונת בשייכותו הטבעית למולדתו. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". שלוש מהויות חזקות נשברות במחי פסוק אחד – ארץ, מולדת, בית אבא, ותמורתם ניתנת ארץ שאיננה מולדת אלא ארץ קודש, ארץ ייעוד, טריטוריה שתהיה תחת חסדו ופיקוחו של אלוהים. אין פלא שהעולה הראשון הוא גם היורד הראשון, וכאשר שורר רעב בארץ ישראל אברהם עוזב את הארץ (שאיננה מולדת) ויורד מצרימה. חברת מופת.
הרעב החוזר לארץ ישראל גם מבריח את נכדו יעקב ואת כל בניו מארץ ישראל למצרים ושם כולם נשארים עד יומם האחרון. הקשר היחיד של יעקב למולדתו מובע בבקשתו להעביר את גווייתו לקבורה בארץ ישראל, כאילו המולדת האמיתית ראויה לנוכחותו של היהודי רק לאחר מותו.
למה יעקב ובניו לא חוזרים לארץ ישראל לאחר ששברו במצרים את הרעב. הרי הדרך ממצרים לארץ ישראל קצרה וידועה, ובני יעקב עשו אותה כמה וכמה פעמים. הנה לנו שוב דוגמא חותכת לרפיסות המדאיגה של מושג המולדת אפילו לגבי יעקב שכבר נולד בה. שלושה דורות בלבד אחר ההבטחה האלוהית החגיגית לאברהם בעניין "המולדת האלוהית" ו"לזרעך נתתי את הארץ הזאת" וכבר ההבטחה נשברת בידי ה"מובטחים".
אולם, חמור מסיפורי האבות היא העובדה שעם ישראל לא נולד במולדתו, אלא בארץ לא לו, מצרים. הקשר הראשוני בין עם למולדתו לא קיים בתודה הלאומית. גם התורה, תעודת הזהות הרוחנית של העם לא ניתנת במולדת אלא באזור ביניים, במדבר, באין-מקום, כדי שהמולדת לא תפריע לתהליך ההטמעה, לתהליך ההיתוך או הריתוך של הדת המיוחדת לעם המיוחד הזה.
לפיכך כבר בעשרת הדיברות שאמורות להביע רק ציווים מוסריים, מקדים האלוהים בדיבר הראשון להביע את נוכחותו ואת פועלו בזהות העם, הוא מקור הכוח אשר שיחרר את העם מעבדותו. לא בני ישראל שיחררו את עצמם מעבדות אלא האלוהים. לו הם צריכים להודות על עצמאותם, על לאומיותם. ולכן המולדת היעודה הופכת ממולדת טבעית, ראשונית, למולדת מובטחת, למולדת על תנאי.
ולכן עוד לפני כניסתם לארץ היעודה, שכאמור איננה מולדת, אלא ארץ קודש שנמצאת תחת פיקוחו ותנאיו המחמירים של האלוהים, הם נקראים להשמיד ולא לייהד את כל העמים שיושבים בארץ המובטחת, עמים ושבטים שיחסם לטריטוריה הוא יחס טבעי של בני אדם למולדתם. ההוראה האכזרית שתמציתה "לא תחיה כל נשמה" לגבי תושבי כנען, שניתנת זמן מועט לאחר הדיבר "לא תרצח", נובעת מן העובדה שכדי שהאלוהים יבטיח את עליונותו הזהותית על מקומה הטבעי והראשוני של המולדת, צריך להשמיד את תושביה המקוריים על מנת שאלו לא "יחטיאו" או "יטו" את בני ישראל ביחסם הטבעי הראשוני למולדת יחס שהוא מהותית מנוגד או אפילו סותר את היחס והזיקה דרך האלוהות לארץ שאינה מולדת אלא ארץ קודש.
יתירה מזאת, בספר במדבר חוזר ומסביר האלוהים באמצעות משה שבני ישראל אינם עתידים להגיע לארץ שוממה, למולדת שמתוכה הם נבנים ומתפתחים. אלא חוזר ומדגיש שהנה אתם מגיעים אל ערים שלא אתם בניתם, אל כרמים שלא אתם נטעתם, אתם באים אל מקום שאינו טריטוריה ריקה ושוממה אלא אל מקום מיושב שזכותכם עליו היא רק בתוקף האמנה או הברית שאתם מקיימים עם אלוהיכם. הזכות האמיתית למולדת היא רק זכות בתוקף נאמנות בני ישראל לצווי האלוהים. אין לכם זכות טבעית, גם לא זכות קניין על ידי כיבוש אלא רק זכות על תנאי. הזכות הטבעית הראשונית היא זכות העמים האחרים שיושבים בארץ ישראל בתוקף זכות המולדת, ולכן אותם צריך להשמיד ולסלק כדי ששתי הזכויות המנוגדות לא תתערבנה זו בזו והטבעית לא תחטיא את האלוהית.
כאן אפשר לציין שבני ישראל התגלו כהומאניים יותר מאלוהיהם, ובכיבוש ארץ ישראל הם לא ביצעו את הג'נוסאייד האלוהי שנקבע להם כמשימה. אם מתוך חולשה או מתוך חמלה, וכך מאז כניסת בני ישראל לארץ ישראל נשארו בה גם בני עמים אחרים שרואים בטריטוריה של ארץ ישראל מולדת, במובנה הראשוני והמקובל בכל העולם, וזאת עד עצם היום הזה.
אבל אין די בכך, העיקור וההפחתה ביסוד המולדת בזהות הישראלית-יהודית ממשיך להתברר בחזון הקשה שנאמר במדבר עוד טרם הכניסה בפועל לארץ ישראל. וכך מזהיר משה את העם: אם לאחר ההתנחלות בארץ ישראל יפר העם את מצוות האלוהים, אם במישור הדתי או אם במישור המוסרי הוא ייענש קשות בידי אויביו, שהם בעצם שליחי האלוהים. ושיאה של הפורענות שתרד על העם תהיה בגירושו מארצו ופיזורו בקרב העמים. אבל, וזה החידוש המהותי כאן, גם מחוץ למולדתו עדיין תישמר זהותו וקיומו של עם ישראל כעם האלוהים. בעוד שכל עם שגורש או איבד את מולדתו מאבד גם את לאומיותו, הרי לבני ישראל הובטח, קיום לאומי גם מחוץ למולדת, שהרי המולדת אינה תנאי הכרחי לקיום הלאומי אלא רק תנאי נוסף, לפעמים רק תיאורטי. האופציה של הגלות כאופציה לגיטימית בתוך מבנה הזהות היהודית ניתנת עוד לפני שמומשה דקה אחת של עצמאות בני ישראל במולדתם. ולפיכך כבר מאז חורבן בית ראשון ולאורך אלפיים וחמש מאות השנים שחלפו מאז העדיפו ומעדיפים רבים מבני ישראל לצאת לגולה מרצונם, ולא להסתבך ולהיכשל בארץ שעומדת תחת תנאים אלוהיים קשים. הנוכחות היהודית בארץ ישראל בעיקר באלף השנים האחרונות היא מזערית בקושי אחוז אחד מכלל העם היהודי. ערב הצהרת בלפור ב-1917 ישבו בכל ארץ ישראל כחמישים-ששים אלף יהודים מתוך עם שהתקרב לשבעה עשר מיליון. (ראה האנציקלופדיה העברית). החולשה המהותית של מושג המולדת בתפיסה הלאומית היהודית היא בעצם הסיבה האמיתית של הגלות, שסבלה מקטסטרופות כה נוראות ששיאן בשואה. זאת הגלות שרבים מבני העם היהודי התבוללו בה, ונפרדו סופית מהעם היהודי במהלך ההיסטוריה (מתוך כשלושה עד ארבעה מיליון בסוף המאה הראשונה לספירה פחת דרסטית מספר היהודים בעולם והגיע למיליון אחד בלבד בתחילת המאה השמונה עשרה). הרישוי האלוהי לקיומה של הגלות ניתן כבר בהר סיני, שכן המולדת אינה תנאי הכרחי לקיום הלאומי. בכל המקרא מוזכרת המילה מולדת רק עשרים ואחת פעמים, מתוכם אחד עשר פעמים ביחס לעמים או לאנשים זרים.
ועדיין, כל העבודה המתוכננת הזאת להתיך את הדת בתוך הלאומיות במדבר סיני לא צלחה. ומפעם לפעם, עוד במדבר, אלוהים מתייאש מ"החומר הלאומי" או מה"אספסוף" (במדבר יא' 4) שקיבל או הוציא ממצרים עבור הפרויקט השאפתני שלו, ולפיכך הוא מציע למשה כמה וכמה פעמים ל"החליף את העם", בפירוש כך, או לפחות לקצץ חלקים עיקשים ובלתי ראויים. ואכן במדבר אנו רואים מלחמות אזרחים שותתות דם, עד שלבסוף מחליט האלוהים להחליף את כל הדור, דור יוצאי מצרים, בדור מדברי, דור חדש, שלידתו במדבר, דור שלא ידע בעצם טעמה של מולדת בכלל, אפילו אם זו מולדת העבדות במצרים. ("נרימה ראש ונשובה מצרים"). ולכן רק לאחר ארבעים שנה, של נדודים ומוות, קם דור חדש, שאולי יהיה מועמד ראוי להתכה הזאת בין דת ולאום.
משה לא נכנס לארץ, וגם הוא מת ונקבר עם הדור שחוסל במדבר. וטוב שכך, כי אם הוא היה נכנס לארץ ישראל הוא היה רואה איך הפרויקט השאפתני שלו קורס מיד. העם שהגיע סוף סוף למולדתו היעודה, ועד מהרה יצר איתה יחסים טבעיים של עם לטריטוריה שלו, החל להשיר מעצמו את הדת שרותכה אליו, ואכן אז מתברר שמה שהתרחש בסיני היה רק ריתוך, ולא החזק ביותר. ומכאן ואילך עד חורבן בית ראשון וגלות ישראל בבבל חוזר ושב המשפט "ויעשו הרע בעיני ה'". מה הן נבואות ההתרסה של הנביאים, אם לא כתבי זעם כנגד בני ישראל, בני עמם שלהם (ולא כנגד הפלישתים או בני החיתי והאמורי ) על אשר עברו לדת אחרת או בוללו אותה בתורת משה.
הלאומיות הישראלית אכן נשמרת במולדתה, היא ארץ ישראל, אבל הדת מתחלפת או לפחות הופכת פלורליסטית, כלומר תערובת של דת משה, דת התורה עם דתות מקומיות אחרות, דתות אלילי הבעל והעשתורת.
אבל הפגיעה המקורית שנעשתה בהר סיני במושג המולדת ממשיכה לבעבע בזהות הלאומית היהודית. הזלזול והפיחות במולדת כמרכיב יסודי הכרחי וראשוני בכל זהות לאומית עדיין מרעיל ומסכן את הזהות היהודית. היהודים שלא הבינו את החשיבות העליונה במושג מולדת ובמשמעות המולדת בזהותם שלהם, זלזלו גם במשמעות ובקדושת המולדת בזהותם של עמים אחרים. והם החלו לנדוד בין מולדות של עמים אחרים כאילו היו נדודים בין בתי מלון. היהודי בכל מקום והיהודי באף מקום. אמנם היהודים השתדלו להתנהג כלקוחות הגונים וממושמעים אבל עדיין "לשנה הבאה בירושלים", המולדת הווירטואלית שבתוכם, אפשרה להם, כאשר "תנאי בית המלון הורעו" לעזוב בקלות את הארצות שבהן הם התגוררו ולעבור למלון אחר. כי בבוא הגאולה, הרי תחיית המתים תעשה בארץ ישראל, בארץ הקודש, וחזון גלגול המחילות חזרה לארץ הקודש, מאפשר ליהודי למות בארץ שהוא איננו רואה אותה כמולדתו מתוך אמונה שמקומו הסופי עדיין יהיה בארץ ישראל.
רק כאשר האנטישמיות החילונית הלאומית הרצחנית החלה לקעקע בסוף המאה התשע עשרה את ביטחון הקיום היהודי "המלונאי", החלה אט אט, ומתוך התנגדות יהודית פנימית, רבה ונרחבת, לחלחל בקרב "מיעוט ציוני" ההבנה שיש צורך לשקם את מושג המולדת שנפגם מהותית ב"הר סיני" ולהשתדל לבנות אותו דווקא, אם אפשר, מתוך השממה, מביצות עמק יזרעאל או משממות הנגב, ולא מתוך "הערים והכרמים של בני עם אחר", כפי שהובטח בהתרסה הפרובוקטיבית בהר סיני.
אין לי ספק שהמכה האנושה שהונחתה על העם היהודי במלחמת העולם השניה שבה שליש מן העם הושמד תוך חמש שנים לא בגלל טריטוריה, לא בגלל דת, לא בגלל אידיאולוגיה, לא בגלל נכסים, אלא השמדה איומה ויצרית, השמדה של "חיידקים מדומים", היא שזעזעה את תודעתו של העם האומלל, שהבין שגם הוא חייב כמו כל עם אחר לבנות את לאומיותו בטריטוריה, במולדת. והנה, בעוד שבראשית המאה העשרים התגוררו בארץ ישראל כחצי אחוז מהעם היהודי, הרי תוך מאה שנה מתגורר בה כבר יותר ממחצית העם היהודי. וזאת הוכחה ניצחת שהביטוי "לשנה הבאה בירושלים" איננו כפי שנטען רק ריטואל דתי סמלי חסר תוקף ממשי, אלא אופציה קיומית אמתית שאכן התגשמה ובמהירות היסטורית מדהימה.
השאלה הגורלית לגבי המשך דרכה של מדינת ישראל איננה חלילה בניסיון לשקם את ההיתוך שלא צלח עוד בראשית הדרך, אלא האם לבצע סופית את פירוק הריתוך בין דת יהודית לבין לאומיות ישראלית, במיוחד לקראת התסבוכת הטרגית של הדו-לאומיות שאליה אנו גוררים ונגררים בעיוורוננו ובאיוולתנו, אבל גם בעיקשות ובפאסיביות של הפלשתינאים. אל נשכח שהדת היהודית היא מרכיב רב עוצמה ורב משמעות בזהות ובתרבות היהודית-ישראלית וכיוון שהיא תפקדה כמרכיב דומיננטי בזהות היהודית במשך מאות השנים הארוכות של הגלות, ועדיין היא מרכיב יסודי בזהותו של מחצית העם היושב מחוץ לישראל, יש לה עוצמה, כוח ונוכחות גדולה יותר מאשר הקתוליות כמרכיב בזהות הצרפתית או האיטלקית, ואפילו יותר מן האסלאם בזהות המצרית או הטורקית. ולכן ניצבת השאלה האם הדו לאומיות במתכונת הקשה או במתכונת הקונפדרטיבית הקלה יותר אכן יחזירו אותנו לתקופת בית ראשון על כל נפתוליה וסכסוכיה, והריתוך בין הדת והלאומיות יתפרק סופית. בסימנים ראשונים אפשר להבחין גם בשותפות הנמשכת, והמבורכת לדעתי, של מוסלמים, נוצרים ודרוזים אזרחי ישראל בזהות הלאומיות הישראלית ההולכת ומתגבשת כאן בכל המובנים. שופטים עליונים ומחוזיים ערבים פלסטינים מוסלמים ונוצרים, שגרירים וקונסולים בני המיעוטים שמייצגים בנאמנות את ישראל, מפקדי חטיבות דרוזים ומנהלי וראשי מחלקות בבתי חולים ערבים נוצרים ומוסלמים, כולם דוברי עברית רהוטה שפועלים באופן מתמיד בתוך הקודים הפנימיים של הזהות הישראלית הנבנית ובכך הולכים ונעשים במידה מסוימת דומים לשופט יהודי אמריקאי שמפרש ובונה את החוקה האמריקאית עבור כל האומה האמריקאית. או לשר תרבות יהודי צרפתי שמעצב את תרבותה ומורשתה של צרפת.
בגולה יש פירוק התחלתי בין הדת ללאומיות.
האם תהליך טבעי זה, שיש בו גם אפשרות לאופקים חדשים, אבל גם מקור לקונפליקטים קשים ולהתנגדויות מכל הצדדים בעתיד הסוער הממתין לכולנו ייבלם בהתנגדות מוגברת וקיצונית של שלוש הדתות הנוכחות בארץ ישראל, או שיד האזרחות הלאומית תוכל לרכך את ההתנגדויות הצפויות.
מכל מקום, היהודים בפזורה שרובם מקיימים באמריקה ובאירופה שותפויות אינטימיות ואינטנסיבית בלאומיות של עמים בעלי רוב לא יהודי, ובכמה מובנים כבר הפרידו בין דתם היהודית לבין אזרחותם ולאומיותם הלא יהודית לא יוכלו להסתייג מלאומיות ישראלית, במתכונת הדו-לאומית המצומצמת או המורחבת שאליה היא ספק גוררת ספק נגררת, מתכונת המעמידה אופציה פתוחה לאזרחים ישראלים בני דתות אחרות להשתלב בתוכה בלא שהם מצמצמים את המורשת הדתית והתרבותית של עם ישראל לדורותיו אלא להיפך מוסיפים לה גוונים משלהם, בנוסח המגעים המורכבים שהתקיימו בהיסטוריה ובתרבות של העם היהודי בגולה עם העמים שבקרבם הם חיו.