צום גדליה היה אחד המועדים שנשכחו מלוח השנה היהודי-חילוני. אפילו לעומת מועדי זכרון החורבן האחרים שכמעט ולא ניכרו, צום גדליה התחבא לו לאחר חופשת ראש השנה. גם בלוח השנה הדתי המועד הזה התכווץ והסתתר לו באיזה סדק בין הפסגות האדירות של "חגי תשרי".
באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת זכה צום גדליה לרגע של תהילה, להזדמנות לצאת מהארון. רצח ראש הממשלה רבין בכיכר מלכי ישראל העלה מן האוב את זכרו של הנציב שמינו הכשדים לאחר הגלייתו של אחרון מלכי יהודה בזמן חורבן הבית הראשון.
גדליה, בן לשושלת סופרים ולא למשפחת המלוכה, שמונה לשלטון לאחר כשלון המרד נגד הכוח האזורי, וסימן את הכיוון לשיקום החורבן שהותירה הרפתקת המרד. גדליה שסירב להאמין להתראות שיש מי שמתכוונים להתנקש בחייו, שסירב להפעיל את המחלקה היהודית בשב"כ נגד הזוממים לפגוע בו, שלא לבש שכפ"ץ גם כשאירח לסעודת ראש השנה את חבורתו של הרוצח ישמעאל בן נתניהו.
רצח גדליה היה המסמר האחרון בתהליך חורבן הבית, אובדן הסיכוי לשיקום. רצח רבין היה ההזדמנות לחזור ולעסוק בזכרון רצח גדליה, והסכנות הלאומיות הטמונות במצב שבו מחלוקות פוליטיות מוכרעות באלימות וברצח. בשנים הראשונות לאחר רצח רבין, זכה גדליה לכמה רגעים של תהילה מחודשת. כדוגמת, צום גדליה בהתכנסות לתפילה בכיכר, בה נאמר גם קדיש על רבין.
ככל שזכרון הרצח הפוליטי הלך וטושטש לטובת השירה לשלום והאבל האישי, ככל שחשבון הנפש הוחלף בתיאוריות קונספירציה ובניסיונות להצדקה, כך חזר גדליה והתכווץ בחזרה אל הסדק שלו בחצר האחורית של ראש השנה, בג' בתשרי.
ואולי אנחנו, שמבקשים לשמור על המערכת הדמוקרטית העדינה מפני סכנת האלימות, צריכים להאחז בזכרון רצח גדליה לא פחות מאשר בזכרון רצח רבין. להגיד קדיש על גדליה ביום הזכרון לרצח רבין, וקדיש על רבין בצום גדליה.