...
ואת שקפצו ידיהם לאגרוף, האגרוף שחפן את הברזל, הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד. והם ברי הלבב,
והם פקוחי העיניים, והם שהשליכו נפשם מנגד,
וידם קצרה מלהושיע.
(מתוך: 'נזכור' / אבא קובנר) ביום שלישי, כ"ז ניסן, נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וביום רביעי נציין 80 שנים לפרוץ מרד גטו ורשה. אירוע זה נחקק בתודעה הלאומית והעולמית כמופת גבורה ועוז רוח, קרב נואש שהעלה על נס את רוח האדם החופשית, מרד למען כבוד העם והאדם. המרד הונהג בידי שתי מחתרות (אי"ל ואצ"י) שהורכבו מחברי וחברות תנועות הנוער שפעלו בגטו, רובן תנועות ציוניות (ובהן השומר הצעיר, דרור, גורדוניה, עקיבא, בית"ר ואחרות). במידה רבה מרד תנועות הנוער התחיל לפני ה-19/4/43, והוא קיבל ביטויים שונים במהלך המלחמה: בחירת התנועות לקיים פעילות חינוכית במחתרת, להקים ספריות וסמינרים ובתי ספר, לחלוק במשאבים המועטים לטובת חברי התנועה (בקומונות שהוקמו בגטו) ואף לסייע לציבור הרחב בהקמת מטבחים ציבוריים ובתי תמחוי, לפרוץ את חומות הגטאות ולשלוח קשרים וקשריות להעביר מידע בין הערים הנצורות. כל אלו התרחשו עוד קודם להשמדה ולהקמת הארגונים הלוחמים, ויש לראות במפעלים אלו את התשתית הרוחנית ל'מרד גטו ורשה' הנואש והמופלא.
כשצביה לובטקין, חברת 'דרור' וממנהיגות המרד, נשאלה לאחר המלחמה 'מניין היה לתנועה הכוח לקום ולמרוד', ענתה: "זהו בעצם סוד כוחה של התנועה: שידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא רצתה לחנך וחינכה אנשים מהפכנים, שעמדו ויכלו לעמוד, בתקופות שונות ובתנאים קשים, על קוממיות העם, על קוממיות האדם בישראל ועל קוממיות האדם בכלל. רק בכוח החינוך שקיבלנו יכולנו כך לעבור את התקופה הזו...".
יסוד המרד היה נטוע עמוק בחינוך התנועתי. ניתן לסכמו בסיסמא דחוסה, שנכתבה על קירות סניפים וקנים של תנועות רבות, ולאורה התחנכו רבבות חניכים וחניכות התנועות בין שתי מלחמות העולם באירופה: "התבונה לראות, האומץ לרצות, הכוח לבצע". חברי התנועה בקשו לעצמם את 'התבונה לראות' – לזהות ולפענח את המציאות, את 'האומץ לרצות' – העוז לשאוף ולקוות למציאות חברתית ולאומית טובה יותר, ולבסוף את 'הכוח לבצע' – היכולת להגשים את האידיאלים ולהביאם לידי מימוש, ליצור מציאות חדשה.
כשאנו זוכרים את מרד גטו ורשה חשוב שנכיר ונזכור את התבונה, האומץ והכוח שהיו המנוע של המרד. את התשתית החינוכית שאפשרה אותו. את יכולתם של צעירים להתנגד למציאות הקיימת, לתבוע לעצמם ולעמם מציאות ראויה, ולקום ולהגשים את חזונם.
'ואל דומי לנו, עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.'
תמונה: פסל של מרדכי אנילביץ ביד מרדכי
צלם: מיכאל יעקובסון
