בין היהודי הנודד לעץ החרוב | מרים הולצמן

יש סוגים רבים של צמחי יהודי נודד (Tradescantia). רובם עמידים בתנאי מזג אוויר שונים, והם יכולים לשגשג במנעד רחב של גינות. אפילו לא צריך לשתול אותם, מספיק שנזרוק כמה צמחים מעל האדמה והם ימצאו דרך להשתרש ולצמוח. נרצה לעקרם? הצמח הזה הוא השורד האולטימטיבי – גם אם רובו ימות, נטעים עקשניים יחזרו לשגשג.

שמו העברי של 'היהודי הנודד' ניתן לו בשל הדמיון בין אופי הצמח לאסטרטגיית השרידה של העם היהודי בגולה. חכמי התלמוד וממשיכי דרכם ההלכתית גרסו ששרידתנו, והיכולת שלנו לשמור על זהותנו, כרוכה בנדידה בין מדינות מארחות תוך שמירת הייחודיות שלנו וקיום אינטראקציה מווסתת עם החברה שסביבנו. ככה עוצבה זהותנו ותרבותנו באלפיים שנות גלות.

לעומתם, התנועה הציונית ראתה בריבונות יהודית בארץ ישראל מענה למודרנה ולטלטלה שזו חוללה בקיום היהודי; מעבר ממיעוט נודד ומתגונן לרוב ריבוני החי במדינת ישראל "לאור חזונם של נביאי ישראל". המורים העבריים, שחיפשו דרך לחנך לחיבור ממשי לקרקע, יצקו תוכן חדש לט"ו בשבט. המועד, ששימש במשנה כמועד הלכתי לחישוב מעשרות, שינה את פניו בהשראת מסורות אירופיות של אירועי נטיעה המוניים. ברוח הציווי "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כׇּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא י"ט כ"ג), הפך יום הנטיעות לכלי חינוכי שנועד ליצור חברה שמפסיקה לנדוד ומכה שורש באדמת הארץ.

כך, ט"ו בשבט התפתח לחג שתפקידו לחנך את ילדי בתי הספר להכיר בחשיבות השורשים הנעוצים בקרקע – ולא בספר, מתוך אחריות ארוכת שנים. הרעיון הזה מגולם יפה בעץ החרוב, עליו מסופר באגדה התלמודית (תענית, כ"ג, א): חוני המעגל פגש איש מבוגר שנטע עצי חרוב, ותמה על האדם הנוטע עץ שלא יוכל להנות מפריו בימי חייו. הנוטע הקשיש הסביר לו שכפי שהוא קיבל מאבות אבותיו חבל ארץ ובו עצי פרי רבים, כך עליו להשאיר לילדיו עצים מניבים.

עץ החרוב עמיד בתנאי קיצון - במיוחד בבצורות, והוא מותאם היטב לתנאי הגידול בארץ ישראל. החרוב מתאפיין גם בפריו המתוק ובענפיו המייצרים מחסה מהשמש לאורך כל ימות השנה. החרוב הוא סמל לשורשים עמוקים, נוכחות רב דורית באותה חלקת אדמה, ואמונה ביכולת לעבור בשלום משברים מתוך היצמדות לאדמה ולא התרחקות ממנה.

גם כיום, בתקופה המאתגרת ורוויית המאבקים, חג האילנות מזמן לנו תזכורת לתנועה ארוכת השנים של העם שלנו – בין היהודי הנודד לעץ החרוב הנטוע לדורות. בט"ו בשבט הזה אנחנו נדרשים לבחור בהעמקת שורשינו באדמה הזו, ברוח וגם במעשה, מתוך מחויבות להצמיח פירות גם לדורנו, לכל מי שחולק איתנו את האדמה הזו, וגם לאלו שעוד יבואו אחרינו.

עץ חרוב