"וכי ימוך אחיך… והחזקת בו וחי אחיך עמך" – דאגה לחלש כעיקרון חברתי מחייב | יעל רוזן

הזכות לבריאות מעסיקה את רובנו בעיקר כשאנחנו חולים. אם זכינו, מדובר במצב זמני, משהו שניתן לטפל בו ולהמשיך הלאה. זה לא כך עבור כולם; חיים בקרבנו רבים שעבורם בריאות אינה משאלה רגעית, אלא אתגר מתמשך. קבוצה בולטת ביניהם היא פצועי ופצועות צה״ל ונפגעי פעולות האיבה – מי שעברו, ועדיין עוברים, תהליכי שיקום ארוכים. עבורם הקרב לא מסתיים. הם נושאים את תוצאות המלחמה בגופם ובנפשם, ומתמודדים יום־יום עם מציאות של נגישות חלקית, הזדמנויות לא שוות ולעיתים גם תחושת בדידות: זה יכול להיות מאבק להגיע לטיפול בזמן, לעלות לאוטובוס בלי קושי, לחזור למקום עבודה – או פשוט להרגיש בנוח במרחב הציבורי. לא פעם זהו מאבק מתמשך על עצם האפשרות לחיות חיים מלאים ולהמשיך להרגיש חלק מן הכלל.

האחריות "לא להשאיר פצועים בשטח" אינה רק הוראה צבאית – אלא עיקרון חברתי מחייב. המסורת היהודית מציעה מבט עמוק על האחריות הזו: "וכי ימוך אחיך… והחזקת בו וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, לה); גם בשעתו הקשה נראה את מי שנופל, נשבר או מתמודד כאח. באחריותינו לבנות מערך חברתי שאינו רק תומך לרגע אלא מושיט יד ומחזיק, לא רק ברגע המשבר אלא באופן שיאפשר איכות חיים עימנו. חברה בריאה היא זו שבה כל יחיד או יחידה מרגישים משמעותיים ובעלי ערך. העזרה שאנחנו נדרשים להעניק איננה חסד חיצוני, אלא יסוד של חברה שבה כולנו זקוקים זה לזו כדי לחיות.

בסיס השינוי הוא בהבנה שפציעה או מחלה אינם אירוע חד־פעמי. זו מציאות מתמשכת – ולכן גם האחריות חייבת להיות מתמשכת. אחריות כזו לא נמדדת בטקסים או בימים מיוחדים, אלא ביכולת לבנות חברה שבה לא צריך להיאבק לבד כדי לקבל טיפול, תמיכה או הכרה. חברה שבה הפגיעוּת, המחלה או הפציעה איננה נדחקת לשוליים אלא  נראית היטב ומקובלת כחלק מהמרקם האנושי המשותף.

הרמב״ם במורה נבוכים מזכיר שאדם אינו יכול להתקיים לבדו. שלמות הגוף תלויה בקיומה של חברה שמספקת לאדם את צרכיו. רק מי שאינו סובל בגופו יכול להתפנות להתפתח ולצמוח גם נפשית ורוחנית. מכאן שנגישות לבריאות – גופנית ונפשית – איננה טובה פרטית, אלא תנאי יסוד לחברה מתוקנת.

אולי לכן, האתגר שלנו איננו רק להוקיר את הנפגעים והפצועות – אלא להתחייב:לבנות מציאות שבה אף אחד ואחת אינם נשארים לבד בשדה הקרב של החיים האזרחיים.

מחאת הרופאים בשדרות רוטשילד, ויקיפדיה