תוצאות חיפוש

יום הרצל "נמשיך בפיתוח הנסיונות החדשים ונשתמש בהם; וכשם שאנו עושים ביום-העבודה של שבע שעות ניסיון לטובת כל האנושות, כך נימנה עם הראשונים בכל המועיל לבני האדם, וארצנו החדשה תהיה גם ארץ הניסיונות, ארץ לדוגמה ולמופת." (הרצל, 1895) למערכי שיעור לתיכון ל"ג בעומר אוסף קטעים, עתיקים ומודרניים, מאוצרות הארכיון, להעשרת החג. לדף ל"ג בעומר שבועות מערכי שיעור בנושא ביכורים, תוצרת הארץ, מגילת רות ועשרת הדברות, המתאימים גם לתיקון ליל שבועות ולפעילויות יצירה. השיעורים מעמיקים ביחס לזר, מעמד האישה, ערבות הדדית ואחריות חברתית. למערכי שיעור 9/5/24 - 6/6/24 אייר החודש הנוכחי הוא To play, press and hold the enter key. To stop, release the enter key. צה"ל בתי מדרש בתי ספר תכניות חינוכיות "תפקידנו החינוכי הוא לעשות את הארץ הזאת ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו" (ברל כצנלסון) ​ אנו פועלים מתוך אמונה והבנה שחידוש התרבות יכול להיעשות רק דרך שיח חינוכי-ערכי הקושר מורשת ומסורות לשאלות החברתיות של ימינו. ​ לקראת כל פעילות חינוכית מתקיימת שיחת התאמה בין התוכן לבין צרכיו ודגשיו של הגוף המזמין. ​ בעזרת חומרים מקוריים שליקטנו מתוך ארכיון החגים הקיבוצי ומאוספים נוספים אנו מובילים סדנאות, הרצאות, סיורים ובתי מדרש. מטרת פעילותנו היא השיח היהודי-ציוני השואב משורשים עמוקים וחותר לחברת מופת. לפרטים נוספים מערכי שיעור "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות "מספרים ביציאת מצרים" מה נשתנה ומה נשנה? מסע החירות בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לעשות סדר בליל הסדר ארבעה מי יודע/ת? היכרות משחקית עם חג הפסח העבודה החקלאית כערך וכחוויה מכוננת בין גבורת המכבים לגבורת הלוחמים והלוחמות בימינו גבורת העורף הישראלי בימי מלחמה גבורת המכבים האור המיוחד שבי ערכים חברתיים בחג הסוכות לכל המערכים מאמרים והרהורים ביום הרצל ראוי להיזכר שלמרות הקשיים העצומים איתם התמודדו הן החזון והן החוזה, הכרחי לדרוש מעצמנו גם את ברית הייעוד וגם את ברית הגורל. "מאיפה יש לו כח להיות חוזה?" | מרים הולצמן יום הרצל עצמאות אינה בדידות, וחיים עצמאיים ללא קשרים וללא תחושת שייכות הם חסרי משמעות. זה נכון בעצמאות של היחיד, ונכון גם ביחס לעצמאותה של מדינה. על הושטת יד ועצמאות - יום העצמאות תשפ"ד | יעל גרוס רוזן יום העצמאות בימים בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו, בהם האנטישמיות מאיימת על קהילות בעולם, נבקש לחזור ולהתחייב לאמונה ולתקווה, לתיקון וליצירה. לפנינו רק שביל אחד לחיים - הנקמה הבונה | יובל שפירא יום הזיכרון לשואה ולגבורה חג הפועלים נחגג בין חג החירות לחג העבודה. מיקומו בלוח השנה מזכיר שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בשוויון ערך בני האדם ועבודה מתוך חירות. חג הפועלים הבינלאומי בלוח השנה העברי | מרים הולצמן אחד במאי לכל המאמרים

לכל המקורות שבת מקורות והגות/ ​ יוסף מוקיר שבת ספר האגדה'' - בבלי שבת, קי''ט, ע''א'' יוסף מוקיר שבת היה לו בשכונתו נוכרי אחד שנכסיו מרובים ביותר. אמרו לו כלדיים ( = חוזים בכוכבים) "כל הנכסים שיש לך יוסף מוקיר שבת יאכלם" הלך ומכר את כל נכסיו ולקח בהם מרגלית וקבעה בכובעיו. כשהיה עובר גשר, הפריחה רוח את כובעו והטילתו לים. בלעו דג. נצוד הדג והביאוהו לשוק בערב שבת בין השמשות. אמרו: "מי יהא לוקחו בשעה זו?" אמרו להם: "לכו והביאו אצל יוסף מוקיר שבת , שרגיל ליקח". הביאוהו אצלו ולקחו. קרעו ומצא בו מרגלית. מכרה בשלוש עשרה עליות דינרי זהב. פגע בו זקן אחד ואמר: "מי שמלווה לשבת - השבת פורעת לו". עוד לחג >

לכל המקורות יום ירושלים מקורות והגות/ ​ הרצל על ירושלים ​ בסוף חודש אוקטובר ותחילת חודש נובמבר 1898, ביקר הרצל בארץ, כשמטרתו העיקרית להיפגש עם הקייזר הגרמני, בשאיפה לגייס את תמיכתו לרעיון הציוני ואת השפעתו על השולטאן התורכי. הרצל ביקר ביפו ובמושבות הסמוכות, וגם בירושלים, שם נפגש עם הקייזר. מובאים לפניכם מספר קטעים מיומנו, המתארים את רשמיו מירושלים: ​ 28.10.1898: "אני רק מתבונן דרך החלונות, ורואה שירושלים יושבת לה בתפארתה. גם בחורבנה כיום עדיין היא עיר יפה, ויכולה היא, אם נבוא לכאן, להיות שוב אחת מערי העולם היפות ביותר. כשאהרהר בך בעתיד, ירושלים, לא יהיה זה בהנאה. המשקעים האפלים של אלפיים שנים ספוגות חוסר אנושיות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצות בסמטאות המצחינות. ... אם אי פעם נקבל את ירושלים ואם עוד אוכל לפעול דבר מה בבוא הזמן, אז קודם לכל אנקה אותה מזוהמתה. כל מה שאינו בבחינת מקום קדוש, אורה לפנות. אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, אפנה את קיני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות הלא קדושות ואת השווקים אעביר למקום אחר. אחר כך תיבנה עיר חדשה מסביב לאתרים הקדושים, נוחה, מאווררת, מתועלת, תוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבניה הישן. 30.10.1898: היינו על יד הכותל המערבי. אינני מסוגל להתרגש התרגשות עמוקה, שהרי במקום הזה רווחת פשיטת יד מכוערת וספסרית. כך לפחות היה אמש והבוקר כשהיינו שם. אמש ביקרנו במגדל דוד. בכניסה אמרתי לחברי: "זה יכול להיות רעיון טוב של השולטאן, לכלוא אותי כאן". מראה מרתק דרך אשנבי הירי הזנוחים על העיר השוקעת בדוק הערב. קודם לכן טיילנו - די במהירות - דרך הוויה דלורוזה, שהרי המקום הזה אינו מותר ליהודים. זיידנר, שהתגורר כאן קודם, סירב להתלוות אלינו. אני הייתי רואה בכך מורך לב, והלכתי אפוא דרך הרחוב של כנסיית הקבר. חבריי יעצו לי שלא אניח את כף רגלי בכנסיית הקבר. אסור לדרוך גם במסגד עומר ובהר הבית, מחמת החרם של הרבנים. זה מה שקרה למשה מונטיפיורי. כל כך הרבה אמונות תפלות וכל כך הרבה קנאות מכל כיוון. ​ 31.10.1898: היום היינו בחבית חולים יהודי. הזנחה ולכלוך. בספר האורחים לא הייתה לי ברירה, כדי שלא להלבין את פניהם, על ניקיון המקום. כך נוצרים השקרים. מן העזרה של בית כנסת ישן התענגנו על מראה הר הבנית, הר הזיתים וכל הנוף האגדי הזה, בשמש של לפני הצהרים. אני משוכנע עד מאוד שאפשר להקים מחוץ לחומות העיר העתיקות ירושלים-חדשה לתפארת. ירושלים העתיקה תהיה ותשאר מעין לוּרד [עיירה בדרום צרפת, שהפכה למוקד עלייה ותיירות, בעקבות התגלות הבתולה מריה בחלומה של נערה בת המקום, ב1858], מכה וירושלים. עיר נאה ואלגנטית מאוד אפשרית בהחלט ליד זו העתיקה. 1.11.1898: אחר הצהריים היינו על הר הזיתים. מראות גדולים. מה לא ניתן לעשות כאן מן הסביבה הזאת!... ... את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים הייתי אוצר כמו בתוך כמוסה, מוציא מתוכה כל כלי תחבורה, בין החומות העתיקות יוותרו רק בתי תפילה ומוסדות צדקה. ועל מורדות הגבעות סביב סביב, שיוריקו כתוצאה מעבודתנו, תשתרע ירושלים חדשה נהדרת. המטורזנים מכל חלקי העולם יטיילו בדרך אל הר הזיתים. אם יטפחוה תהפוך ירושלים לשכיית חמדה. כל הקדוש - לאצור אותו בתוך החומות הישנות, כל החדש - לפרוס אותו סביב-סביב. ב 1902 יצא לאור הרומן "תל אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל. בתיאוריו את ירושלים, ניתן להרגיש הדים מרשמיו ארבע שנים קודם לכן, קודם כל בביקור הראשון: לא כה נהדר היה מראה ירושלם יומם. צעקה, צחנה, מבוכת צבעים לא-ברורים, תערובת אנשים לבושי קרעים בחוצות הצרות, אביונים, חולים, ילדים רעבים, נשים מיללות, רוכלים צועקים. זו ירושלם המעטירה בימי קדם לא יכלה להעמיק לנפול משנפלה. קינגסקורט ופרידריך התבוננו אל המגרשים המפוארים, אל הבנינים ואל החרבות. הם באו גם אל רחוב הכותל המערבי הנוגה ביגון. מראה האביונים המתפללים בגלל השכר פעל בקרבם פעולה מרגיזה. ​ ולאחר מכן, כעשרים שנים מאוחר יותר: לפנים באו פרידריך וקינגסקורט ירושלימה לילה, מפאת מערב. הפעם באו ביום, ומפאת מזרח. לפנים ראו פה עיר נוּגה משתרעת על הגבעות האלה. הפעם ראו עיר מלאה הוד ועוז עלומים. לפנים היתה ירושלים מתה, ועתה התנערה ותחי. הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב. עוד היה זה זבול לבני האדם, עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלם היתה לגו ענק, ותשאף חיים. העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שֻנתה אך מעט. הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים. את בית המסגוד של אוֹמַר ועוד כפּוֹת וגגות שהיו מכבר. אך דברים נהדרים שונים נוספו. הנה למשל, בנין ההוד המבריק ביפעת תפארתו. הוא היכל השלום. שלות השקט היתה בעיר העתיקה. אך לא כן היה המראה מחוץ ומסביב. שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסלות ברזל חשמליות, רחובות רחבות ועל שני טוריהן מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים, ןמפרידים ביניהם מִגְרְשֵׁי ירקרק חרוץ, גנית גדולים, בֻּלבַארים, בתי ספר, כִּפּות למסחר, בניני הדר ובתי משוש. דוד נקב בשם את הבנינים המתנשאים על סביבותיהם. זאת היתה עיר התבל. כטעם המאה העשרים. אך העינים הצופיות שבי ישבו בלי הפוגה אל העיר העתיקה אשר במרכז התמונה. היא השתרעה לפניהם, מעבר לעמק הקדרון, עוטה אור השמש שאחרי הצהרים, ומעין רוח יום טוב היתה מרחפת עליה. קינגסקורט כבר שאל את כל השאלות שיש לשאול וכבר קבל את כל התשובות מאת דוד. עתה חקר לדעת שרש דבר על אודות בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פז; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים: זה בית המקדש. עוד לחג >

ארי אלון על פרשות השבוע ספר במדבר בלק פרשת מחרתיים, כפי הנראה, יתחולל כאן צונאמי של זעם אלוהי. כל החוזים והחזאים מזהירים מפניו בתחזיות של כל ערוצי הקודש. הסיבה: מזה ארבעה ימים שיהוה איננו מזריק לוורידיו את הסם היומי "רֶגַע 1" ("Rage 1"), וכתוצאה מכך הוא סובל מהתקפי "קריז" תכופים ומסוכנים. ​ למרות שה"קריזים" הללו מתגברים מרגע לרגע, מקפיד יהוה שלא להישבר ולא לעשות שימוש כלשהו בסם הזעם ("Rage 1") "רֶגַע 1". הוא לא מזריק "רֶגַע 1", ולא מעשן "רֶגַע 1", ולא מַסְנִיף "רֶגַע 1", ולא טובל את אצבעו בתמיסת "רֶגַע 1" כדי ללקקה, ואפילו נזהר שלא להגות בשפתיו את השם המפורש "Rage 1" ("רֶגַע 1"). ​ עד רגע זה ממש ממשיך יהוה לנשוך את שפתיו ולכבוש את כעסו ולעצור את חרונו. עוצמות בלתי נסבלות של חֵמָה ועֶבְרָה נאגרות בכליותיו, אש קודחת באפו, ומפלס הקצף השוצף במעלה גרונו מרקיע לשחקים. כל החוזים והחזאים מזהירים בכל ערוצי הקודש שכל הזעם האלוהי העצור הזה יתפרץ מחרתיים בצונאמי אלוהי שיהיו בו עשרים וארבעה אלף (24,000) הרוגים. שם הצונאמי: "פנחס". ​ למה דוקא מחרתיים? ולמה דוקא בארבעת הימים האחרונים כפה יהוה על עצמו להתנזר מסם ה"רֶגַע 1" והכריח את עצמו לא לזעום אפילו לרגע אחד את הזעם היומי שלו? - כל החוזים והחזאים יבהירו לנו מכל ערוצי הקודש שהכל בגלל בלעם הרשע והמסוכן. בלעם זה, כך הם יסבירו, הוא היצור היחידי בכל הגלקסיות שיודע כיצד להשתלט ליהוה על הזעם היומי הרגעי שלו ולהעצים אותו עד אינסוף בטור גיאומטרי עולה. רק בלעם יכול להפוך לסופניות את תוצאות זעם הרגע היומי של יהוה. עד כדי השמדת עם ישראל ועד כדי החרבת העולם. ​ לכל הספקנים הנאורים שיטענו כאילו מדובר כאן במדע בדיוני חשוב להבהיר: הדברים הללו כתובים במפורש בגמרא, במסכת ברכות, בסוגיית "רֶגַע 1", וכבר הוכיחו כל הרבנים הגדולים שאין אפילו ספק קל ביחס לתקֵפוּת המדעית וההסטורית של כל מלה ומלה הכתובה בגמרא. ​ אז קודם כל חשוב להבהיר כי הגמרא בסוגיית "רֶגַע 1" מצביעה על קשר ישיר בין כל מופעי המלה "רֶגַע" בתנ"ך לבין הזעם האלוהי. הנה: "אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע 1 (אֶחָד) אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ"[1] ; "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[2] ; הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[3] ; חֲבִי [התחבאי] כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם"[4] ; כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ"[5] ; "הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע"[6] ; "בְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחַתּוּ" [7] ; "סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמו רָגַע"[8] ועוד ועוד... ​ בנוסף לכך קובעת הגמרא בסוגיית "רֶגַע 1" כי הזעם היא פעולה אלוהית יומיומית, כמו שנאמר "אֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם"[9] . "ומהו משך זעמו היומיומי של האל?" שואלת הגמרא, ועונה שבכל יום ויום זועם האל רגע אחד בלבד. או אז קובעת הגמרא כי משך זמנו של הרגע הוא אלפית הדקה.[10] ​ יש משהו מאד מרגיע בקביעתה של הגמרא בסוגיית "רֶגַע 1" שהזעם האלוהי היומיומי הוא בן רגע אחד בלבד (אלפית הדקה). קשה אפילו לדמיין מה היה קורה לנו לו היה אלוהינו זועם שנייה רצופה ביום. שלא לדבר על דקה... ​ בנקודה זו מזכירה הגמרא לכולנו ש"רֶגַע 1" הוא יחידת זמן כה זעירה עד שהמוח האנושי איננו מסוגל לקלוט אותה בזמן אמת, ומיד לאחר מכן היא מוסיפה: יש רק יצור אנושי אחד שיכול לכוין אל הרגע ולמנף אותו, ושמו של היצור הזה הוא בלעם. [11] ​ במלים אחרות: "רֶגַע 1" הוא לא רק סם הזעם היומיומי של יהוה אלא גם יחידת זמן כל כך זעירה שאף אדם, זולת בלעם, איננו מסוגל לבודד אותה מן הגוש הגולמי של הזמן האנושי. יכולתו הבלעדית של בלעם לחדור אל הרגע, איפשרה לו לפצח ללא קושי את קוד הזעם האלוהי, להתביית על זנבו, ולהשתלט על מסלולו הבליסטי בעזרת קללות מכוונות. באופן כזה יכול היה בלעם לתרגם את רגע הזעם האלוהי למימדים של טיל קטלני סופני שלא מהעולם הזה. ​ אי לכך, כאשר התברר ליהוה שבלק מלך מואב שכר את שירותיו של בלעם, היה לו ברור כשמש שקמצוץ אחד של חרון אף יאפשר לבלעם להשמיד ברגע את עם ישראל, ולכלותו מעל פני האדמה. כמו כן היה ברור ליהוה שאין לו כל דרך לנטרל את עוצמתו של בלעם, והוא קיבל החלטה שלא לזעום במשך כל הימים שבהם מנסה בלעם לקלל את ישראל. ​ וכך, על אף הסבל העצום הכרוך בדבר החליט יהוה שכל עוד בלעם בסביבה הוא לא יזריק "רֶגַע 1", ולא יעשן "רֶגַע 1", ולא יַסְנִיף "רֶגַע 1". הוא לא יתן לבלעם את התענוג הזה ולא יספק לו כל נשק. כל עוד בלעם בסביבה הוא יכבוש לחלוטין את כעסו, זעמו, עברתו, חמתו, קצפו וחרון אפו. בלעם היה משותק. יום אחרי יום אחרי יום הוא ניסה לקלל ונמצא מברך. לבלק המאוכזב הוא הסביר: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהֹוָה"[12] - אם יהוה מצליח לכבוש את כעסו אין לי אפילו נקודת ארכימדס אחת להשמיד בעזרתה את עם ישראל. ​ אז למה דוקא בעוד יומיים ירשה לעצמו יהוה להמטיר עלינו סוף סוף את צונאמי הזעם שלו? - כי כזכור, נחת בלעם זה בפלנטה שלנו - פלנטה 929 - לפני ארבעה ימים, אור ליום רביעי ה-1 ביולי 2015. הוא הגיע אלינו היישר מפרק כ"ב בספר במדבר שהיה אז הפרק היומי שלנו. הוא נשאר איתנו עד היום, ובצירוף מקרים נדיר השתלב ביקורו אצלנו גם עם ביקורו אצל יהודי פרשת השבוע לכבוד פרשת "בל(ק)עם" שנקראה היום בכל בתי הכנסת. רק מחר אחרי חצות, בסוף פרק כ"ד, ימריא בלעם סוף סוף מפלנטה 929 שלנו לפלנטה שלו, ככתוב "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ"[13] ​ רק אז, כלומר רק מחרתיים, יפצה יהוה את עצמו על כל הסבל שנגרם לו כתוצאה ממניעת חמש מנות זעם יומיות רצופות של "רֶגַע 1". רק מחרתיים, כלומר בפרק כ"ה, ירשה יהוה לעצמו לא לרחם עלינו ולשפוך עלינו את חמתו, ככתוב: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף"[14] ​ ב"רֶגַע 1" של זעם, כלומר באלפית הדקה, הוא יצליח לחסל 24,000. עד כדי כך היו ה"קְרִיזִים" שלו קשים בחמשת ימי בלעם. ואפילו כך הוא ירסן את עצמו ולא יכלה בזעמו את כל בני ישראל. הוא עצמו יתוודה על כך בפרק היומי של מחרתיים – "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"[15] . ​ מאז ועד עצם היום הזה יפחדו בני ישראל מזעמו של יהוה בכל יום ויום. משום כך הם יתחילו את כל ימיהם בתפילה המפוחדת הבאה: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית. וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ" שבוע טוב שיהיה לנו... [1] שמות לג ה [2] במדבר טז, כא [3] שם יז, י [4] ישעיהו כו, כ [5] תהלים ל, ו [6] תהלים עג, יט [7] איוב כא, יג [8] איכה ד, ו [9] תהלים ז יב [10] או ליתר דיוק 1 מתוך 58,888 בשעה (כלומר בשעה יש 58,888 רגעים). [11] ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? - אין, דתניא: +תהלים ז`+ ואל זועם בכל יום. וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? - אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה: +במדבר כ"ד+ ויודע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא הוה ידע - דעת עליון הוה ידע? אלא: מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והיינו דאמר להו נביא לישראל: +מיכה ו`+ עמי זכר - נא מה - יעץ בלק מלך מואב וגו`. מאי +מיכה ו`+ למען דעת צדקות ה`? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי - לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: +במדבר כ"ג+ מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה`, מלמד, שכל אותן הימים לא זעם (בבלי ברכות ז א) [12] במדבר כג ח [13] במדבר כד כה [14] במדבר כה ט [15] במדבר כה יא < המאמר הבא לכל המאמרים המאמר הקודם > רגע 1 (RAGE 1)

לכל פרשות השבוע ויקהל-פקודי שבת/פרשת השבוע/ ש ויקהל-פקודי בעריכת בארי צימרמן ייחודה של שבת זאת שבת זו היא "שבת החודש". אחרונה היא לפני ראש חודש ניסן, ועל כן מוסיפים בה על קריאת הפרשה הרגילה את שמות י"ב 1-20, המכונה "פרשת החודש" ופותח בפסוקים: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". פרשת "פקודי" מצורפת השנה אל פרשת "ויקהל" כדי לעמוד בקצב השנתי של חמישים וארבע פרשיות. בשנה מעוברת, הפרשיות נקראות בנפרד. ​ תוכן הפרשות לאחר שבפרשות הקודמות שורטטו המשכן ועבודת הלויים והכהנים בו במסגרת פקודה מפורטת של האל למשה, מגיע בפרשת "ויקהל " תורו של משה להעביר אל העם כולו את דברי האל. לצורך כך מקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" וחוזר על מצוות ה' באזניהם, בנושאי התרומה לבנין המשכן וליצירת כליו. ואכן, העם תורם: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש", שמות ל"ה, 21-22. חומרי הגלם שהובאו משמשים את בצלאל ועוזריו לבניין המשכן על-פי ההוראות שחילק משה על-פי מצוות אלהים. פרשת "פקודי" מתחילה בסיכום מספרי --- "פקודי המשכן": מנויי, סְפורי המשכן --- של חומרי הגלם וההוצאות הכספיות ששימשו בהקמת המשכן, כולל תיאור מפורט של אבני האפוד לשמותן וצורתן, וכן הכותנות והמצנפות והנזר. אחר כך מצווה אלהים על חנוכת המשכן בראש חודש ניסן והפרשה מסתיימת --- ויחד עמה מסתיים ספר שמות כולו --- בתיאור חנוכתו בפועל של המשכן. שאלות לעיון ודיון מדוע חוזרת התורה על מצוות השבת בפתיחת פרשת "ויקהל"? מדוע טורחת התורה לתאר לנו בפרוטרוט את דמותו של המשכן פ ע מ י י ם, גם בדברי אלהים למשה וגם בסיפור הקמתו בפועל? מדוע נותנת התורה דין וחשבון מספרי, בפרשת פקודי על הוצאות הקמת המשכן? ​ קטע מהפרשה – סיום ספר שמות ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח ויתן את מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. מהמדרש כיון שהיו ישראל חונין היה עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ונקפל נוקפן ומחפה את האהל מבפנים וממלא את המשכן מבחוץ, שנאמר "ויכס הענן את אהל מועד". וזה אחד מענני כבוד ששמשו את ישראל במדבר ארבעים שנה, אחד בימינם ואחד בשמאלם, אחד מלפניהם ואחד מאחריהם ואחד למעלה מהם, וענן שכינה ביניהם, ועמוד ענן נוסע לפניהם, משפיל לפניהם את הגבוה ומגביה להם את השפל, והורג נחשים ועקרבים ושורף קוצים וברקנים, ומדריכם בדרך ישרה, וענן שכינה שוכן באהל. ​ מתוך ארכיון מכון החגים – טלי, קיבוץ גזית תשנ"ז, 1997 בפרשות "תרומה" ו"תצוה" הסביר האל למשה, והסביר משה לנבחרי העם ולבצלאל, איך ומה צריך לעשות בהקמת המשכן וכליו. באה פרשה זו ועל ידי הביטוי "כן עשו" המופיע בה שמונים ושבע פעמים, מלמדת אותנו שתוכניות --- יפות ונהדרות ככל שתהינה --- אין בהן ערך אלא ביישומן הלכה למעשה. וכך כתוב "ויכל משה את המלאכה", בדיוק כמו שכתוב על האל עצמו לאחר שברא את העולם. עוד לחג >

לכל המקורות כלולות הגות, ספרות ושירה / כולנו זקוקים לחסד ​ נתן זך ​ כולנו זקוקים לחסד כולנו זקוקים למגע לרכוש חום ולא בכסף לרכוש מתוך מגעל תת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל כמו שמש שזורחת כמו צל אשר נופל בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום. כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך שמה שניתן אי פעם לא יילקח לעולם שיש לכל זה טעם גם כשהטעם תם בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום. כולנו רוצים לאהוב וכולנו רוצים לשמוח כדי שיהיה לנו טוב כדי שיהיה לנו כוח. תחומים נוספים

לכל היצירות ט"ו באב ספרות ושירה / יותם ראובני שובע ​ לֹא תּוּכַל לֶאֱכֹל אֶת כָּל הַלֶּחֶם שֶׁבָּעוֹלָם וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁתַּגִּיעַ לְשׂבַע. וְלֹא תּוּכַל לִשְׁתּוֹת אֶת כָּל הַיַּיִן שֶׁבָּעוֹלָם מֵאוֹתָהּ סִיבָּה. גַּם הַדְּאָגָה, לְמָשָׁל, חוֹלֶפֶת וְכֵן הָאֵיבָה. כָּל מִלְחָמָה נִגְמֶרֶת. אֲבָל לֹא זֶה הַדִּין בַּצֹּרֶךְ בְּאַהֲבָה, שֶׁאֵינֶנּוּ נִרְגָּע אַף פַּעַם אֵינֶנּוּ נִרְגָּע. עוד לחג >

סוכות ספרות ושירה Heading 6 אבי פיין אמרה הסוכה נצר סירני אמרה הסוכה: אני עסוקה ובא לי לשבת מול המרקע. אמר הלולב: אני נעלב' ביקשתי מים - נתנו לי חלב. אמר האתרוג: דווקא בא לי לסרוג - זוהי דרך טובה, את הזמן להרוג. המשיך ההדס במעשי קונדס והערבה כרגיל – סרבה. ויום החול כבר מועדו המועד או-טו-טו יחול וכל האושפיזין כבר בדרך מחו"ל אבל המועד בכלל לא מועד מול מכשול מכל מין מי היה מאמין, וימי חול המועד כבר מוכנים למסע. חג כבר קורם עור, אברים רמ"ח וגידים שס"ה והנה כך ועם סכך הוא בא לעולם יפה מכולם חג סוכות תשס"א! אמרה הסוכה בכל זאת אסיף בנכר הפלא ופלא השנה היוצאת חגיגה של סתו יורה לרגל גלגיליות עבים חושרים על סף ימים קינה על האתרוג והלולב שלום שלומית עוד לחג >

ארי אלון על פרשות השבוע ספר בראשית לך לך פרשת עוד לפני שהתחלתי לקרוא כבר ידעתי לדקלם את האגדה על אברהם מנתץ האלילים, [1] שהייתה ההצגה הטובה ביותר בגן שלי. פעמים רבות הצגנו את הלהיט על בוטיק האלילים של אבא תרח, ועל הילד האמיץ אברהם שניתץ את האלילים לעיני המבוגרים הטיפשים שבאו לקנות אותם, ואחר כך ברח ליער, שם גילה את אלוקים האמיתי השונה כל כך מכל האלילים המזויפים... מאד אהבתי להיות הילד אברהם. גם בגלל ההזדמנות לעשות צחוק מהמבוגרים הטיפשים, וגם בגלל האישור לעשות בלגן בגן. שיא הכיף היה לקחת מקל גדול ולחבוט בבובות האליל לעיני הילדים המתמוגגים. הילד אברהם היה האליל הנערץ שלי. אחר כך, כשלמדתי לקרוא, חיפשתי בספר בראשית את הספור על אברהם מנתץ האלילים, וכשנוכחתי לדעת שאין לו כל זכר עברתי משבר אמונה רציני. עד היום אני מסרב להפנים את העובדה שאברהם של המקרא לא מרד ולא ניתץ אלא היה ילד טוב ירושלים. דרשנים בזמנים שונים לא השלימו עם העובדה שאין בתורה הכתובה כל מידע על ראשיתו של אבינו, ומילאו את החסר בספורים הרואיים מפוברקים. זאת, כפי הנראה, הסיבה שמונותיאיסטים תיארו את אברהם כממציאו הצעיר והנועז של המונותיאיזם, בחורי ישיבה תיארו אותו כמי שעזב את הבלי העולם הזה לטובת תלמוד תורה, ומהפכנים ראו בו מנתץ אלילים שהביא לעולם את בשורת "עולם ישן עד היסוד נחריבה". וזאת, כפי הנראה, הסיבה שכבר בשנות העשרה שלי היה לי חשוב להמחיש את תשוקת המורד והמנתץ שבי מבעד לדמותו של אברהם, ולזכות דרכו במלוא ההכרה של אבותי הביולוגיים והרוחניים. אני מנתץ משמע אני יהודי... היום אני כבר לא צעיר, אך עדיין אוחז בקרנות המזבח המנותץ. עדיין מנסה לעגן את המרד שלי במסורת הכי שורשית. לא מוותר על זכותי וחובתי ליצור מתוך המורשת, ועל זכותי וחובתי למרוד בה מתוך מעמקיה. מדי פעם אני מצליח להרכיב פאזל אחר מתוך רסיסי אלילי המנותצים. יש הרבה עושר באל שבור וניתן להרכיב ממנו פאזלים מרהיבים ובלתי צפויים, כמו שנאמר: `לוחות ושברי לוחות מונחים בארון`[2] , ונאמר "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: `יישר כחך ששברת`"[3] . יישר כוחכם, משה רבינו ואברהם אבינו, ששיברתם למעננו את הלוחות, וניתצתם למעננו את האלילים, והורשתם לנו ארון ספרים מלא לוחות שבורים ואלילים מנותצים. כייף לחדש ימינו כקדם ולהרכיב פאזלים מכל השברים והרסיסים של צלמים אלוהיים שנבראו, תודה לאל, בצלמנו השבור ובדמותנו המנותצת. כייף לדרוש תורה שבורה ולהמריא ממשטח ההשראה שלה יומם ולילה. [1] תרח עובד אלילים היה. פעם אחת הלך למקום אחד והושיב אברהם מוכר תחתיו. בא איש אחד וביקש לקנות לו אליל. אמר לו אברהם: בן כמה אתה? אמר לו: בן חמישים. אמר לו: אוי לאותו אדם, שאתה בן חמישים ותסגוד לבן יום. והיה האיש מתבייש והולך לו. פעם אחרת באה אשה אחת ובידה קערת סולת. אמרה האשה לאברהם: הא לך, הקרב לפניהם. עמד אברהם לקח מקל ושבר את כל האלילים ונתן את המקל ביד הגדול שבהם. כשבא אביו אמר לו: מה אשקר לך – באה אשה אחת עם קערת סולת ואמרה לי הקרב לפניהם. זה אמר אני אוכל קודם וזה אמר אני אוכל קודם. קם הגדול שבהם לקח מקל ושבר את כל השאר. אמר לו תרח: מה אתה עובד עלי - וכי יודעים הם? אמר לו אברהם: ולא ישמעו אזניך מפיך? לקח תרח את אברהם ומסרו לנמרוד. אמר לו נמרוד: עבוד לאש! אמר לו אברהם: אעבוד למים שמכבים את האש. אמר לו: עבוד למים! אמר לו: אעבוד לעננים הטעונים מים. אמר לו: עבוד לעננים. אמר לו: אעבוד לרוח הנושאת את העננים. אמר לו: עבוד לרוח, אמר לו: אעבוד לאדם היכול לרוח. אמר לו: סתם דברים אתה אומר - לא תעבוד אלא לאש, הריני משליכך בו, ויבוא אלוהיך שאתה משתחוה לו ויצילך ממנו. היה שם הרן שפסח על שני הסעיפים ואמר: אם ינצח אברהם אני מאברהם, ואם ינצח נמרוד אני מנמרוד. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצל אמר לו (נמרוד): עם מי אתה? אמר לו: עם אברהם. נטלוהו והשליכוהו באש ונחמרו מעיו ויצא ומת על פני אביו. זהו שכתוב `וימת הרן על פני תרח אביו`. (תרגום מארמית עפ"י בראשית רבה פרשה ל"ח) [2] תוספתא סוטה פרק ז הלכה יח; בבלי ברכות ח ב; בבלי מנחות צט א [3] בבלי מנחות צט א ; בבלי שבת פז א ; בבלי יבמות סב א ; בבלי בבא בתרא יד ב < המאמר הבא לכל המאמרים המאמר הקודם > אברהם מנתץ אלילים בגן ילדים

לכל המקורות אבלות הגות, ספרות ושירה / זמן שבור דיו מרחקים, פרדס הוצאה לאור יחזקאל רחמים 2018 וְעַכְשָׁו זְמַן שָׁבוּר וּבָרוּר שֶׁמִּכָּאן חַיָּבִים לְחַשֵּׁב נְשִׁימוֺת. גַּם עֵץ נֶעֱקָר, שֳׁרָשָׁיו מְגַשְּׁשִׁים בֵּין סִדְקֵי אֲבָנִים, נִמְתָּחִים לִינוֹק לַחוּת קְלוּשָׁה מֵרֶגֶב אֲדָמָה, לִשְׁאֹב אֶל קִרְבָּם כָּל מָה שֶׁמּוּכָן לְהַגִּיר בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת, רְסִיסִים שֶׁל תִּקְוָה עֲמוּמָה, אוֹ אֲפִלּוּ שְׁיָרֵי נֶחָמָה. תחומים נוספים

לכל המקורות יום ירושלים מקורות והגות/ ​ אין ספק כי כ"ח אייר תשכ"ז הוא "יום ירושלים" נאות מרדכי, אייר תשכ"ז, 1967 עדיין אין שם למלחמה זו. השם, אשר בו תכונה מלחמה זו בהיסטוריה ובפי העם, צריך להקיף את כל משמעותה, וייקבע גם לאור ההתפתחות הפוליטית בעתיד ולפי גורלו של פרי הנצחון. אולם, אין ספק כי כ"ח אייר תשכ"ז, ה-7 ביוני 1967, הוא "יום ירושלים". המשורר האלמוני שכתב את מזמור קל"ז ואמר: "זכור ה' לבת-אדום את יום ירושלים" והוסיף "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" – הוא אשר החל בטווית החוט האיתן, בן 2553 השנים, המוביל מחורבנה הראשון של העיר ועד היום הזה. לא, אין זה יום נקם ושילם. לא להם נשאנו נפשנו. הראדר, נבי-סמואל, לטרון, שיח-ג'רח, העיר העתיקה וגוש עציון - לקיחתם היתה חוב, שחייב היה דורנו לבנים, בני דור-האבות של היום, שנתנו נפשם עליהם – ולא זכו להיות אבות. בימים אלה קידשנו את זכרם, ומילאנו צוואתם של מליוני יהודים בכל הדורות. עוד לחג >

לכל המקורות שבועות מקורות והגות/ שלמה לביא חג כפול: גם חג הביכורים, וגם חג מתן תורה עין חרוד, טקס הביכורים, תרצ"ז 1937 חברים ההרגשתם בזכות הזאת, בזכות להחיות מנהג קדומים, לקדש מנהג קדומים, שאנו בני דורנו זכינו לו, מנהג שטעם לו וכל-כך הרבה תרבות בו. הוא מספר לנו שהננו עם ללא מתמול נולדנו, מנהגים של שלושת אלפים שנה אנו מקדשים עכשיו והחג הזה עודנו בטעמו וברעננותו עומד. לא מאתמול נולדנו. רבות עברנו וראינו. השרשרת שלמה. הננו ממשיכים בה. כל הטוב מעברנו, מהזמנים העתיקים אותו נחדש ונקדש, ואת הזר לרוחנו – נוציא. עבר מפואר וגם חדשני. חג רענן חוגגים אנו בשרשרת העבר... הידענו להעריך את הקרן הקיימת? הרי בלעדיה היינו לאבק פורח. וזה היום שנעריך את ערכה הגדול של הקרן הזו – שנתנה לנו את העמק הזה שמסביבנו, ושעתידה עוד לתת לנו ולגאול לנו אדמות רבות... ולא רק בחג הביכורים היום, אם כי הוא עצמו מספיק שנחוג אותו בכל התלהבותנו – היום גם חג מתן-תורה, שניתנה לנו מאל אחד, רואה ואינו נראה. תורה זאת נתנה לנו את המצפון האנושי, שגם הוא רואה ואינו נראה... תורה שנתנה את השבת, יום שביתה ומנוחה לעובד אחרי שישה ימי עבודה. תורה אשר שיחררה עבדים באשר הם... באותה עת קדומה, קמו שני פלאי תבל: הפירמידות במצרים והתורה של עם ישראל, הפירמידות בעמל ישראל קיימות והן דוממות וקרות כאבן, בהשוואה לפירמידה של תורת ישראל, רוחה ממלאת עולם. היא שדורשת חוקה אחת לגר ולתושב, תורה שמצווה לזכור שגם אתה היית עבד והיא קראה דרור לעבדים. פירמידה מוסרית, חיה, ניתנה כחוקה על ידי "אל חנון"... היום הוא חג כפול; חג הביכורים וגם חג מתן-תורה, תרבותנו נמשכת אלפי שנים ואנו ממשיכים את דרכנו התרבותית. עוד לחג >