תוצאות חיפוש

"בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, שַׁבָּת, בּוֹאֵךְ בָּרוּךְ, הָבִיאִי נָא עִמָּךְ..." במילים אלו נפתחת ברכת השבת של קיבוץ משמרות. אם היית יכול/ה לבקש מהשבת דבר אחד, מה היית מבקש/ת שתביא בכנפיה? בברכה של משמרות, השבת מתבקשת להביא עימה את המרגוע ואת השלווה, שנועדו לאפשר לנו את התכלית העמוקה מכל: "לשמוע את פעימות לבו של הזולת" . כאן עולה שאלה חשובה: האם השקט הזה הוא פריבילגיה של יחידים, או מחויבות חברתית/קהלתית? בידי מי נמצא המפתח לאותו "ארמון בזמן", כפי שכינה אותו ההוגה אברהם יהושע השל? השל ראה בשבת "שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם למען קיומו"; יום של הכרזת עצמאות מהחומר, מהכסף וממרדף ההישגים. "קירות הארמון הזה", כתב השל, "עשויים מנשמה, משמחה וממידת ההתאפקות". אולם, בעודנו מוגנים בתוך הארמון המפואר הזה, עלינו לשאול: מי נשארים מחוץ לחומותיו? מה משמעות  הקדושה הזו, אם היא נחגגת בזמן שמישהו אחר עמל עבורנו? אם מנוחת השבת נשארת בגבולות ה"טיפול העצמי" (Self-care), היא הופכת לעוד מוצר צריכה במנועי המערכת הכלכלית המשומנת. כדי שהשבת תהיה מעשה של מרד בשגרת החול, עלינו להופכה למחויבות קולקטיבית לעצירה. השבת מתחילה ברגע שבו אנו מסרבים ומסרבות להשתתף במרוץ – לא רק כדי לנוח, אלא כדי להסיט את המבט ולהטות את אוזנינו: מי הזולת שאינני רואה במרוץ החיים היומיומי? למי אין את הפריבילגיה לעצור? כיצד השביתה שלי יכולה להפוך לקול מחאה עבור מי שקולם/ן נאלם? שבת שאינה מניעה לפעולה מוסרית, שאינה מזכירה לנו את האחריות שלנו כלפי מי שלרוב הופכים "שקופים/ות" בחברה, היא שבת עקרה. לא לחינם נמסרה השבת כבר במעמד קבלת התורה כמצווה חברתית רחבה: " לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ').  מכאן, שהבקשה "לשמוע את פעימות לבו של הזולת" אינה משאלה רוחנית מופשטת – אלא קריאה לאחריות. השבת קוראת לנו להרים את המבט מהמסך, מהצריכה ומעצמנו. היא דורשת מאיתנו בחירה מוסרית מודעת לעצור את גלגלי המכונה, ולהביט זה לזו בעיניים. המרד הזה מתחיל ביום השביעי, שבוע בשבוע, והוא תלוי בנו. צילום: מיכל כוכבא-כהן לעיון בברכה המלאה של קיבוץ משמרות ובברכות נוספות

הקריאה המפורסמת שנשמעה בעצרת השלום ההיא, שבה נרצח יצחק רבין, הייתה "כן לשלום". שתי מילים פשוטות, שהכילו בתוכן תקווה, אחריות ובחירה. "מרגע שהעם היהודי קבע שכאן בארץ ישראל תקום מדינתו, הוא קבע גם מי יהיו שכנינו... קיימות אך ורק שתי אפשרויות: או שיעשה מאמץ רציני לעשות שלום – שלום וביטחון... או האפשרות השנייה – שלעולם תאכל חרב." (יצחק רבין, נאום בכנסת, יולי 1992) אותו "כן לשלום" הזה איננו אמירה נאיבית או חלום רחוק, אלא בחירה ריאלית – לעשות מעשה.שלום איננו מצב של פיוס מושלם, אלא תהליך של הסדרה, של פשרות, של חיפוש מתמיד אחר דרכים לחיות כאן יחד, מתוך קבלה בסיסית את קיומו הלגיטימי של האחר.לא אידיליה שבה הכל נפתר, אלא אומץ להסכים, לנסח, להקשיב, וליצור אפשרות אחרת. מנחם בגין תיאר זאת היטב ביום החתימה על הסכם השלום עם מצרים (26 במרץ 1979): "בלי צהלה ובלי התפארות, ממשלת ישראל מגישה לעמה מעשה אנושי ממדרגה ראשונה, מעשה יהודי רב חשיבות, מעשה ציוני רב ערך: חוזה שלום." מאז ועד היום, ההכרה בכך ששלום הוא מעשה של הסדרה והבנה ממשיכה לפעום במציאות שלנו. הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בשנים האחרונות, המוכרים בשם 'הסכמי אברהם' – עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ועוד – הם עדות חיה לכך. ההסכמים הללו לא ביטלו את המורכבויות, הם כן פתחו מרחב חדש של מפגש, דיאלוג ושיתופי פעולה אזוריים שלא יכולנו לדמיין בעבר. בחירת השם של הסכמים אלו מעידה על שותפות גורל אזורית ומקומית, של מי שרואים עצמם כבנים רחוקים לאותו אב קדמון, אברהם. "כן לשלום" היא אמירה שממשיכה לדרוש מאיתנו, לצד המוכנות והנחישות להגן על עצמנו בפני מבקשי רעתנו, להאמין באפשרות העתידית של חיים משותפים, ולבחור, שוב ושוב, במעשים שמקרבים את המציאות הזו.

חג הסיגד שנציין השבוע (כ"ט במרחשוון), חמישים יום לאחר יום הכיפורים, מציע לחברה הישראלית הזדמנות. לאורך כ-2,500 שנים, יהדות אתיופיה העמידה במרכז החג את השאיפה לחידוש הברית עם אלוהים ואת התקווה לשוב ולהיבנות בירושלים. במציאות הישראלית הנוכחית הברית והתקווה חיוניות לחיזוק החוסן והתמודדות עם אתגרי השעה. בחג הסיגד מודגשת ברית רחבה יותר מאשר עם האל לבדו. מודגשת גם הברית בין אדם לחברו, בין קהילות, בין אזרחים, בין דומים ובין שונים. בתוך הימים הקשים בהם אנו נמצאים, מתגלה עוצמתה של ברית הגורל הישראלית האזרחית, המוכיחה את עצמה על אף המחלוקות הפנימיות הרבות. הברית בינינו מבוססת לא רק על תפיסת גורל משותף אלא גם על תפיסת ייעוד משותף. ברית זו היא סימן לאמון, לתקווה שלא פגה, לעתיד משותף. לא פשוט לתחזק תודעת ברית ייעוד משותפת במציאות הנוכחית. לא פשוט, אבל הכרחי. התקווה לעתיד והברית שלובות יחדיו; אם אין תקווה אין משמעות לברית, ואם אין ברית אין דרך לממש את התקווה. במבט אקטואלי, העלייה לראש הר או עץ גבוה כדי להתפלל על חידוש הברית, כחלק ממנהגי החג, נראית רלוונטית מתמיד. מראש ההר ניתן לראות אופק ולראות את התמונה הגדולה. רק כשישנם היכולת והרצון להרים את הראש ולהתבונן מעבר לפרטי ולמגזרי, מעבר למקומי ולרגעי, רק אז מתגלה המציאות הרחבה ומתבהרים כיווני הפעולה. התקווה היא הכוח שהופך אמונה למעשה. כעת, כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לקחת אחריות מעשית ולפעול לחיזוק הברית והתקווה לעתיד המשותף שלנו כאן במדינת ישראל, על אדמת ציון אליה ייחלנו. זה בידיים שלנו. תודה מיוחדת לרב ד"ר שרון שלום שסייע במחשבה שמאחורי הדברים. תמונה: דוידי ורדי, מתוך פיקיויקי

ה'קומזיץ' שהפך לשם נרדף למפגש חברתי סביב המדורה בעגה הישראלית, היה מהמאפיינים המרכזיים של הווי הפלמ"ח סביב למדורה, הלוחמים והלוחמות היו אוכלים, שרים שירים, מתווכחים, מספרים צ'יזבטים ואגדות קרב. מאז, ידענו עתות מלחמה וגם שלום, והרבה קפה נמזג סביב למדורות.

בחודש יוני 24' יצא לאור (בהפקה מחודשת) 'שיר השבת' אותו כתבה לאה גולדברג  בשנת 1939, במיוחד עבור הצגת הילדים 'שמלת השבת של חנה'לה'  שעלתה ב"תיאטרון לילדים".  השיר הולחן על-ידי גלעד פרי, הופק והוקלט מחדש כחלק מפרויקט כתיבת מערכי שיעור למורות ואנשי חינוך בנושא השבת, מטעם מכון שיטים – ארכיון החגים הקיבוצי , ומלווה בקליפ מקורי. להפתעתנו, לאורך השנים, השיר נותר כמעט גנוז ולא מוכר, ללא ביצועים מפורסמים ונגישים לציבור (הלחן המקורי של נחום גרדי לא עמד במבחן הזמן). מילותיה הנוגעות של לאה גולדברג, הזמינו אותנו לצלול לעומקן ולבקש את הסיפור הרחב שמאחוריהן.  הרקע לאיתור מילות השיר ולבחירה לחדשו, נעוץ במהלך רעיוני וחינוכי שקושר בין הסיפור המפורסם 'חנה'לה ושמלת השבת' שכתב יצחק דמיאל-שויגר (1937), ובין האגדה על 'אבא תחנה החסיד' מקהלת רבה. מתוך השיר, הסיפור והאגדה, עולה קריאה משמעותית ביחס לשבת ולאופייה האידיאלי של חברה מתוקנת. תפיסת העולם שמשתקפת בשיר ובקליפ מייצגת חברה שוויונית, חופשיה ממעמדות, שבמרכזה ערבות הדדית. שבת כ"מלכה" מגיעה לביקור אצל כל אחד ואחת, בלי קשר למעמדו ומתקבלת באופן מכובד. שימו לב לחלון הפתוח לרווחה, למגוון סממני השבת המונחים על וסביב השולחן, למפגש האנושי שמתרחש בחוץ ולאופן שבו הוא מסתיים, כשהאור הזורח נדבק בשתי הדמויות היושבות. בשני הסיפורים ישנם רמזים לכך שהם מתרחשים במרחב הביניים של "בין השמשות". אזכור פרשת הדרכים, הכניסה לעיר, השמש הנוטה לשקוע, ההיערכות לקראת כניסת השבת, החיפזון להגיע בזמן ועוד, הן דוגמאות לכך. בזמן זה, בין החול לקודש, לקראת השבת, מתאפשרת הכרעה מתוך התבוננות. כאשר השמש שוקעת והכוכבים טרם זרחו, לא יום ולא לילה, השבת כעומדת בסף ‒ נוצר מרחב לפרשנות, למבט חברתי ולפעולה מתוך אחריות. בזמן זה אבא תחנה וגם חנה'לה בחרו לפעול. קדושת השבת שלהם התבטאה בקדושת החיים וביחסים שבין אדם לחברו. תרצו להוסיף את השיר לקבלת השבת שלכם/ן? הקליקו על התמונה להורדת קובץ המילים והאקורדים של שיר השבת מחנכים ומחנכות, במערך השיעור לכיתות ט-י  תמצאו מהלך רחב שכולל לימוד הסיפורים מאחורי שיר השבת של לאה גולדברג, שאלות מנחות והצעה לפעילות בעקבות הצפייה. תודה מיוחדת לכל השותפים והשותפות למאמץ היצירתי: נויה שגיב (חוקרת יצירות גולדברג), אתר זמרשת; שירה: רז רותם, לחן: גלעד פרי, הקלטה ומיקס: עדי דרוקר, אנימציה: עמית כהן.

לקראת ההכנות לראש השנה, רבים מאיתנו שוקעים בזיכרונות העבר, במסורת המשפחתית והקהילתית המוכרת. אך מה אם נסתכל על ראש השנה ויום הכיפורים, כחגים שפניהם אל העתיד?   אריה בן גוריון, מייסד מכון שיטים, הציג לנו זווית הסתכלות מפתיעה ורלוונטית מתמיד. הוא הסביר כי בעוד שחגים כמו פסח, סוכות ושבועות מזמינים אותנו לשחזר אירועים היסטוריים משמעותיים ולשאול "מאין באתי" ומהו "הסיפור שלי", לראש השנה ויום הכיפורים "אין היסטוריה, אין זיכרון, אין עבר, אין סיפור, אין דרמה" . לכן, לטענתו, מה שקובע את תוכנם, הוא לא מה שהיה בעבר, "אלא מה אפשר שיקרה", כש"הפנים והלב מכוונים לממד הזמן – עתיד".   בהתאם לכך, אריה בן גוריון הזמין אותנו לשאול עצמנו מתוך העיסוק בראש השנה וביום הכיפורים, שאלות עמוקות ומהותיות, שרלוונטיות מתמיד לימינו: מה כיוון חייך? כיצד בחרת לחיותו? האם יש לך חלום, שאיפה למימוש? האם יש לך תמונת עולם אנושית וחברתית? מה דמות החברה הישראלית בעיניך? מה פני קיבוצך? מה פני ביתך ומשפחתך? אריה בן גוריון סיים את דבריו בקריאה רלוונטית גם לעת הזו שלנו: "אם אתה רוצה ליצור מציאות אחרת, טובה צודקת יותר, זה תלוי בך בלבד. בשאיפתך לשינוי. בשאיפתך לגאול את עצמך ואת חברתך. זה תלוי בנדר שלך עכשיו, בהווה, אבל פניך אל העתיד. לפי זה ראש השנה ויום כיפור הם חגים אנושיים ואופטימיים ופניהם אל האדם ותמונת עתידו". חגים אלו שבפתח קוראים לנו, כאן ועכשיו, לא להביט לאחור בדאגה, אלא קדימה בתקווה ובאחריות: איזה עתיד אנחנו רוצים לברוא? איזו מציאות נבקש ליצור בשנה הבאה, למעננו ולמען החברה כולה? מהו החלום שאנו מבקשים לממש, ומה הצעד הראשון שניקח כדי להגשימו?   שתהיה לנו שנה של חזון, שינוי, שלום ואופטימיות! צילום: אבשלום בן צבי

ל"ג בעומר מתקרב, ובכל רחבי הארץ יתאספו סביב מדורות ויספרו על רבי עקיבא ותלמידיו ועל מרד בר-כוכבא. ההתכנסות סביב המדורות מהווה הזדמנות לשיח כן על איך כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לקחת אחריות, ולו בצעד קטן כשנתכנס השנה סביב המדורות, נזכור שהאש האמיתית אינה זו שבוערת בערימות העצים, ובוודאי שלא זו שמפלגת ומכלה

התקופה הזו בשנה שבין שלהי אביב לראשית קיץ, בה ריח הקציר מתערבב בדמעות, וערמת החולצות הלבנות בארון נלבשת מעניין לראות מה כתב אשר בר-אמת, חבר קיבוץ עברון, כשעוד היינו "צעירים ויפים" סביב חגיגות ה-40 למדינה,

באופן מסורתי מקובל שחלק מטקס בר המצווה הוא ברכת האב לבן – "ברוך… שפטרני מעונשו של זה". ברכה זו נועדה להדגיש את מעמד בר המצווה כתהליך של פרידה ויציאה לעצמאות; הבן נדרש להיפרד כדי להפוך לחבר קהילה ושווה בין שווים למניין. בהתייחסות לשנת המצוות בקיבוץ בית השיטה, אמר אריה בן-גוריון, מייסד מכון שיטים: "אנחנו הבנו את האמרה הזאת אחרת ואמרנו – כן, ברוך, אבל ברוך שקשרנו. חשבנו, שחינוך להמשכיות צריך לתת ביטוי לקשר הזה [לקהילה]. הטקס הראשון שנוצר בבית השיטה הביא את הילדים בחולצות כחולות למגרש, ההורים הסתדרו אחרי הבנים עם זר פרחים שקטפו בגינתם וברגע מסוים הילדים פנו לאחור, קיבלו מהוריהם את זר הפרחים ושילבו ידיים. כך נוצרה שרשרת של שני דורות, שעם השנים גדלה לשלושה וארבעה דורות. זה היה ביטוי סמלי המובן לכל".  בתוך מסע ההתבגרות, בחרנו לראות ב'הגעה למצוות' לא רגע של פרידה אלא דווקא רגע של חיבור. בנות ובנים בני ובנות 12 או 13 המצטרפים כבוגרים/ות למשפחה ולחברה, ולתרבות היהודית-ישראלית. בימים אלה אנו עוסקים בחידוש פעולת המכון בתחום שנת המצוות עם הקהילות אותן אנחנו מלווים. במהלך שלנו בחרנו לציין את הושטת היד וקשירת הקשר כחוט השני במסכת שאנחנו עמלים על עיצובה, בטקס ובמסגרת שנציע לשנת המצוות כולה. "לא פקעה האחריות של האבות על דרך הבנים גם אחרי טקס חגיגי ושבועת אמונים לדרך החיים, אך אל האחריות מצטרפת חוליה חדשה: אחריות הבנים על האבות. אחריות משותפת על טוהר דרכינו, על ההמשך – שידיים צעירות שבדרך רומזות להולכי הדרך הוותיקים. על כך נאמר: "...ברוך שקשרנו מחדש בברית אבות [ואמהות] ובנים [ובנות], בברית חיים… ברוך שקשרנו!" (א. ישראלי, גבת) דווקא בימים אלה של פרימה עמוקה במרקם החיים המשותף, חשוב לחזור אל אוצרות התרבות שלנו ולשאוב מהם את המילים והסמלים שבכוחן לקשור קשר ולייצר ברית.

שאלו על לב ירושלים שאלוה לשלומה - אבנים בלב ירושלים כיכר השוק הומה. בשקרים ועוול מתעטפת לרגל מלאכת החומה אך מבעד לצעיף נשקפת עירנו עירומה. שלא רודפת צדק צדק לא רוצה שלום כי אין שלום בלי צדק - רק למה באנו הלום? - החלמנו חלום? - הניקץ היום?   (מתוך: מדרש יונתי, מאיר אריאל)   אחד המשפטים המוכרים והאופטימיים במסורת היהודית הוא "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". יש בו את הביטחון שתהיה שנה נוספת, שהעתיד הוא הבטחה שאפשר לסמוך עליה, ויש בו ציפייה ותקווה לירושלים "בנויה". בניין ירושלים אינו הבטחה עתידית ומעורפלת, אלא הווה מתמשך – בכל שנה ירושלים (שוב, ועדיין) בנויה, והתקווה החוזרת היא להיות בה. חלק מהעתיד, חלק מהבניין. הציפיה לירושלים הבנויה היא ציפיה לירושלים שמממשת את הטוב והנכון של מי שחיים בה. חוסנה של ירושלים נבנה על ידי מי שבונים ובונות אותה בדרכי חייהם/ן, וביחסם זה לזו. בחזון הנביאים השפעתה של ירושלים היא מוסרית: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה  וּ דְבַר  ה' מִירוּשָׁלִָם" – מילים ורעיונות הן אבני היסוד, מוסר וצדק הם קירות הבית.   פרק ט"ו בתהילים מתאר מה נדרש כדי לבסס בית ולשכון בהר הקודש (ירושלים): מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי־יָגוּר בְּאׇהֳלֶךָ מִי־יִשְׁכֹּן בְּהַר קׇדְשֶׁךָ׃  הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ׃  לֹא־רָגַל  עַל־לְשֹׁנוֹ לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ׃  נִבְזֶה  בְּעֵינָיו נִמְאָס…  הדרישה משוכני העיר היא לתום, אמת וצדק. קדושה שנובעת מהתנהגות מוסרית.   כאשר אנחנו מבקשים ומקוות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" - זו אינה רק ציפייה אלא תביעה למעשה. בואו נבנה 'ירושלים' שראוי לחיות בה. את העתיד שאנחנו שואפים ושואפות אליו, בכל מקום. כי אחרת… כמאמר מאיר אריאל: "למה באנו הלום?"   שנעלה את ירושלים הבנויה –  על ראש שמחתינו:   אמת וצדק בשעריך, - זה נאווה מראך!

בַּמֶּה לְהַתְחִיל / אלי אליהו אוּלַי אֲנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי, לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל? אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק שֶׁהִצְטַבֵּר עִם הַשָּׁנִים וְקוּרִים שֶׁל אַשְׁמָה שֶׁנִּטְווּ בִּדְמָמָה בַּלֵּילוֹת. אוֹ אֲגַלְגֵּל תְּחִלָּה אֶת הַבְּדִידוּת שֶׁכִּסְּתָה אֶצְלִי מִקִּיר לְקִיר וַאֲנַקֶּה תַּחְתֶּיהָ, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב וְתַּבְרִיק רִצְפַּת נַפְשִׁי כְּאִלּוּ לֹא דָּרְכוּ עָלֶיהָ מֵעוֹלָם. וְאוּלַי אֶדְחֶה זֹאת לְפַעַם אַחֶרֶת. אַחֲרֵי הַכֹּל, עֲדַיִן אֶפְשָׁר לְהַלֵּךּ פֹּה, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת, יֵשׁ לוֹמַר, עֲדַיִן רוֹאִים דַּרְכָּם אֶת הָעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה, הַשִּׁיר הַזֶּה. וְתוֹכוֹ הָרָצוּף אַהֲבָה. יום הכיפורים הוא נקודת ציון יהודית וישראלית. נקודה בזמן שלאחריה דברים לא חוזרים לקדמותם. משבר שמחייב בדיקה עמוקה של מה שקרה והבנה של הדרך שהובילה אותנו. ברמה האישית, הקהילתית והלאומית – יום הכיפורים הפך לקריאה לחשבון נפש. חשבון נפש הוא מושג כמעט זר ליום הכיפורים. החשבון וההתחשבנות הם תנועה כמעט הפוכה לתפיסה של יום הכיפורים כחלק מהימים הנוראים שיש בהם באופן מסורתי הוד מיוחד. מעמד שהוא מעבר ליומיומי והנקדני של ההתחשבנות והחשבון. החשבון ב'חשבון הנפש' מכניס למשוואת הימים הנוראים את הציפיה לתוצאה. חשבון נפש דורש לבחון את הפרטים ואת הקשר ביניהם. דווקא פעולות החשבון יכולות לסייע בהבנה של תהליכים והקשר ביניהם. ולהזכיר שיש אמנם ערך רב לדרך, אבל אסור לשכוח את התוצאה המקוּוה. בימים אלה, בהם החברה הישראלית כולה נסערת ומשוסעת, אולי כדאי שנשאל מה היא התוצאה אליה אנחנו מכוונים? מה עשינו ומה עוד בכוחנו לעשות בדרך לשם? (+) האם עשינו חיבור משמעותי? בין אנשים? קבוצות? רעיונות? האם נשארנו מחוברים לרעיון ולכוונה? (-) איפה נדרשנו להפחית ולהחסיר? האם השכלנו לדעת מתי להוריד מהשולחן את מה שמעמיס ומפרק? האם ידענו מתי להפחית באמונה יוקדת לטובת הקשבה? (*) מי הם מכפילי הכח שיהפכו את המאבק הקשה שלפנינו למשימה משותפת בה כולם מוצאים את מקומם? האם עשינו מה שנדרש כדי להגיע לכל הקצוות? הגיאוגרפיים, החברתיים והאידיאולוגים? (:) איך נהפוך את המחלוקת על חלוקת המשאבים למשוואה בה נלקחים בחשבון כל הנעלמים? האם אנחנו זוכרים שהמשוואה צריכה להיות מאוזנת? מלחמת יום הכיפורים שחלה לפני 50 שנה, היתה נקודת שבר שחוללה שינוי כואב. גם היום, המשבר מאיים, אלא אם נזכור לנהל חשבון באופן שיש בו התחשבות. שירו של אליהו מזכיר לנו שעדיין אפשר להלך כאן, בתנאי שרואים את העולם, ובתנאי שאנחנו, והתהליך שאנו מצויים בו, רצופים אהבה.

"כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל" (איוב י"ד, ז) העץ מייצג שילוב נדיר ומפעים של קביעות ושינוי. נטוע במקומו, תנועותיו מוגבלות ותלויות בהשפעות חיצוניות של רוח ומים. מאידך, העץ צומח, מלבלב, משיר את עליו ומתכסה, נותן פרח ופרי – יש בו חיות שיש בה תנועה. העץ מהווה מרכיב תרבותי מכונן בכל התרבויות. העצים היו כאן לפנינו, סמל לצמיחה ולזמן החולף. ט"ו בשבט הישראלי מוכר במיוחד כחג הנטיעות. מעשה הנטיעה קושר את האדם עם אדמת המולדת, ואת הנוטע בהווה עם דורות העתיד. הנטיעה מתוך הידיעה ש"יש לעץ תקוה" היא האפשרות שלנו לשלוח שורשים אל העתיד, אך יותר מזה - היא ביטוי עמוק לאמונה שיש מחר,  ומכאן שמחובתינו לדאוג לו. מרתק למצוא מילים רלוונטיות ב'מגילת הנטיעה' של קיבוץ כפר עציון, שנכתבה בשנת 1944: דור אחר דור אנחנו נוטעים ובונים, וגם כשרוחות מאיימות לעקור את העץ, נמשיך וניטע, נצמח נפרח וניתן פרי. אנו זקוקים לשורשיות, לאחיזה איתנה באדמת־המולדת. וזאת העבודה שאנו עושים במקום הזה. העצים האלה שאנו נוטעים היום בזה לסמל יהיו לנו, סמל דרכנו כחלוצי־האדמה, אות ברית עם אדמת־המולדת. “כי האדם עץ־השדה”. השרשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם־המעשה, בבנין, בנטיעה ובעבודה. הענפים הגבוהים שיתנשאו אל על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת־החיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו... בימים אלה, ט"ו בשבט הוא הזמנה לקוות ולהאמין. צילום: אבשלום בן צבי