מ"ברוך שפטרנו" - ל"ברוך שקשרנו" | יעל גרוס רוזן

באופן מסורתי מקובל שחלק מטקס בר המצווה הוא ברכת האב לבן – "ברוך… שפטרני מעונשו של זה". ברכה זו נועדה להדגיש את מעמד בר המצווה כתהליך של פרידה ויציאה לעצמאות; הבן נדרש להיפרד כדי להפוך לחבר קהילה ושווה בין שווים למניין.

בהתייחסות לשנת המצוות בקיבוץ בית השיטה, אמר אריה בן-גוריון, מייסד מכון שיטים:

"אנחנו הבנו את האמרה הזאת אחרת ואמרנו – כן, ברוך, אבל ברוך שקשרנו. חשבנו, שחינוך להמשכיות צריך לתת ביטוי לקשר הזה [לקהילה]. הטקס הראשון שנוצר בבית השיטה הביא את הילדים בחולצות כחולות למגרש, ההורים הסתדרו אחרי הבנים עם זר פרחים שקטפו בגינתם וברגע מסוים הילדים פנו לאחור, קיבלו מהוריהם את זר הפרחים ושילבו ידיים. כך נוצרה שרשרת של שני דורות, שעם השנים גדלה לשלושה וארבעה דורות. זה היה ביטוי סמלי המובן לכל". 

בתוך מסע ההתבגרות, בחרנו לראות ב'הגעה למצוות' לא רגע של פרידה אלא דווקא רגע של חיבור. בנות ובנים בני ובנות 12 או 13 המצטרפים כבוגרים/ות למשפחה ולחברה, ולתרבות היהודית-ישראלית. בימים אלה אנו עוסקים בחידוש פעולת המכון בתחום שנת המצוות עם הקהילות אותן אנחנו מלווים. במהלך שלנו בחרנו לציין את הושטת היד וקשירת הקשר כחוט השני במסכת שאנחנו עמלים על עיצובה, בטקס ובמסגרת שנציע לשנת המצוות כולה.

"לא פקעה האחריות של האבות על דרך הבנים גם אחרי טקס חגיגי ושבועת אמונים לדרך החיים, אך אל האחריות מצטרפת חוליה חדשה: אחריות הבנים על האבות. אחריות משותפת על טוהר דרכינו, על ההמשך – שידיים צעירות שבדרך רומזות להולכי הדרך הוותיקים. על כך נאמר: "...ברוך שקשרנו מחדש בברית אבות [ואמהות] ובנים [ובנות], בברית חיים… ברוך שקשרנו!"

(א. ישראלי, גבת)

דווקא בימים אלה של פרימה עמוקה במרקם החיים המשותף, חשוב לחזור אל אוצרות התרבות שלנו ולשאוב מהם את המילים והסמלים שבכוחן לקשור קשר ולייצר ברית.