תוצאות חיפוש

הציונות מחייבת מהפכה. לא פשוט להיות אור לגויים ועם סגולה בעידן קפיטליסטי בו חוקי המשחק מחייבים תחרות בכל מחיר. תחרות על משאבים, על ייצור ועל ליבו של הצרכן. תחרות שבשמה נפגעים העובדים, הצרכנים והסביבה. ההלכה היהודית, שעיצבה בעבר גם את סדר היום החברתי-כלכלי של היהודים, נטשה תפקיד חשוב זה, והשאירה אותו לכוחות השוק. לחלל זה נכנסה הציונות ויצרה גופי הלכות חדשים, של משק ממלכתי, רפואה שוויונית, קרקע לאומית, דיור ציבורי, מדינת רווחה. כל אלו נחקקו בכנסת ונכנסו לספרי הלכה ציונים, שהתוו את הדרך למדינת היהודים. מדינת מופת. מי שחולם על מדינת מופת, צריך גם לתת מקום לאחד במאי, כחלק ממעגל השנה. מועד שנתי לחשבון נפש העוסק במבנה המשק שלנו: בשכירים, בעובדי הקבלן, בשוכרי הדירות, במשלימי ההכנסה ועוד רבים אחרים. שאולי הם הרוב, או כעט הרוב. מועד לשאול בו על מידת החופש של כל אלו, לבחון מגמות, כגון עד כמה הצמיחה שלנו כמדינה מטיבה איתם? ב-1 במאי אנחנו נקראים להיזכר שבשביל מדינת היהודים צריך לעבוד, וצריך עובדים. כציוניים, אסור לנו לשכוח זאת. תרבות ציונית, היא לא רק חגים וקבלות שבת, היא לא רק בתי מדרש וחברותות. תרבות ציונית, ריבונית, היא גם העסקה, בריאות, פנסיה, ניידות, ביטחון אישי, יכולת לגדל משפחה, להוריש. כדי להמשיך לחלום ולעמול על בניית חברת המופת שלנו, שתהיה אור לגויים, עלינו לציין את ראש חודש מאי, וכך לזכור ולהזכיר את המשימה הציונית הגדולה, שעוד לא השלמנו. תמונה:The Vanity Photography Co.

זמן ההתכנסות הלאומית שלנו הגיע. התקופה הזו בשנה שבין שלהי אביב לראשית קיץ, בה ריח הקציר מתערבב בדמעות, וערמת החולצות הלבנות בארון נלבשת עד כלות. השנה נדמה שאנחנו נכנסים אל הימים הלאומיים קצת אחרים, עייפים ומעט מבולבלים. ימים מורכבים עוברים עלינו. מעניין לראות מה כתב אשר בר-אמת, חבר קיבוץ עברון, כשעוד היינו "צעירים ויפים" סביב חגיגות ה-40 למדינה, ועד כמה מילותיו רלוונטיות גם היום: "אלפיים שנה לא ידע העם הזה עצמאות ועל אף כל שנכתב בספרי ההיסטוריה בדברי ימיהם של כל העמים האחרים שזכו בעצמאות מעולם לא חדל להתגעגע אליה. כמה למדנו עד כאן וכמה עתידים אנו ללמוד, את מחיריה של אותה עצמאות? את כאב הבגרות... שבכל הגשמה ישנו טעם זר של החמצה. היוכלו אלה שהתרגלו לחלום להתמודד עם כאב הבגרות הזה? ההיסטוריה הינה מרוץ שליחים... דורות היה 'המקל היהודי' תורה ומצוות והגות ומוסר. עם חופשי בארצו מעביר גם את עצמאותו ומציאות חייו - לא עוד את מקל נדודיו. עצמאות איננה רק חופש אלא מחויבות. מדינה... איננה רשאית לחלום עצומת עיניים ואפילו לא לגלגל את עיניה לשמים לחפש לה אב גדול ורחום מנחה ומושיע. נותר לה להביט שוב בפועל ידיה ולנסות, שוב לנסות לעשות טוב יותר." (מתוך: אוסף ארכיון החגים של 'מכון שיטים') יכול להיות שפשוט התבגרנו? אולי עוד לא הבנו שתם עידן הילדות הלאומי, ושאנחנו נדרשים להתמודדויות של "גדולים"? שאנחנו חווים את כאבי הגדילה של עם שנפרד לאיטו מ"דור המדבר" שלו? עם שבניו ובנותיו הצעירות/ים, נולדו לראשונה מזה דורות, למציאות של חירות מדינית. אני מוצאת שיש הרבה נחמה במילים של בר-אשר שנאמרו לפני 35 שנה. מי מאיתנו לא זוכר עצמו כילד.ה שרק רוצה להיות "כמו הגדולים"? לעשות הכל לבד, גם אם בדרך נשפכים קצת מים והבגדים מתלכלכים? הרי בתור הורים לא היינו חושבים לרגע למנוע מהילדים שלנו את השלב הזה, בדרך לעצמאות. הנה עכשיו, המדינה כבר קיימת ועומדת 75 שנים של נס, יזע ודמעות. אנחנו כבר גדולים - עם הבגרות מגיעה אחריות. ארגז החול כבר חרוש, וצריך לעמול על השלב הבא ולהסתכל פנימה. עצמאותנו תלויה במחויבות שלנו לנסות שוב ושוב, כמה שיידרש, לעשות טוב יותר – באופטימיות פעילה.

... ואת שקפצו ידיהם לאגרוף, האגרוף שחפן את הברזל, הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד. והם ברי הלבב, והם פקוחי העיניים, והם שהשליכו נפשם מנגד, וידם קצרה מלהושיע. (מתוך: 'נזכור' / אבא קובנר) ביום שלישי, כ"ז ניסן, נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וביום רביעי נציין 80 שנים לפרוץ מרד גטו ורשה. אירוע זה נחקק בתודעה הלאומית והעולמית כמופת גבורה ועוז רוח, קרב נואש שהעלה על נס את רוח האדם החופשית, מרד למען כבוד העם והאדם. המרד הונהג בידי שתי מחתרות (אי"ל ואצ"י) שהורכבו מחברי וחברות תנועות הנוער שפעלו בגטו, רובן תנועות ציוניות (ובהן השומר הצעיר, דרור, גורדוניה, עקיבא, בית"ר ואחרות). במידה רבה מרד תנועות הנוער התחיל לפני ה-19/4/43, והוא קיבל ביטויים שונים במהלך המלחמה: בחירת התנועות לקיים פעילות חינוכית במחתרת, להקים ספריות וסמינרים ובתי ספר, לחלוק במשאבים המועטים לטובת חברי התנועה (בקומונות שהוקמו בגטו) ואף לסייע לציבור הרחב בהקמת מטבחים ציבוריים ובתי תמחוי, לפרוץ את חומות הגטאות ולשלוח קשרים וקשריות להעביר מידע בין הערים הנצורות. כל אלו התרחשו עוד קודם להשמדה ולהקמת הארגונים הלוחמים, ויש לראות במפעלים אלו את התשתית הרוחנית ל'מרד גטו ורשה' הנואש והמופלא. כשצביה לובטקין, חברת 'דרור' וממנהיגות המרד, נשאלה לאחר המלחמה 'מניין היה לתנועה הכוח לקום ולמרוד', ענתה: "זהו בעצם סוד כוחה של התנועה: שידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא רצתה לחנך וחינכה אנשים מהפכנים, שעמדו ויכלו לעמוד, בתקופות שונות ובתנאים קשים, על קוממיות העם, על קוממיות האדם בישראל ועל קוממיות האדם בכלל. רק בכוח החינוך שקיבלנו יכולנו כך לעבור את התקופה הזו...". יסוד המרד היה נטוע עמוק בחינוך התנועתי. ניתן לסכמו בסיסמא דחוסה, שנכתבה על קירות סניפים וקנים של תנועות רבות, ולאורה התחנכו רבבות חניכים וחניכות התנועות בין שתי מלחמות העולם באירופה: "התבונה לראות, האומץ לרצות, הכוח לבצע". חברי התנועה בקשו לעצמם את 'התבונה לראות' – לזהות ולפענח את המציאות, את 'האומץ לרצות' – העוז לשאוף ולקוות למציאות חברתית ולאומית טובה יותר, ולבסוף את 'הכוח לבצע' – היכולת להגשים את האידיאלים ולהביאם לידי מימוש, ליצור מציאות חדשה. כשאנו זוכרים את מרד גטו ורשה חשוב שנכיר ונזכור את התבונה, האומץ והכוח שהיו המנוע של המרד. את התשתית החינוכית שאפשרה אותו. את יכולתם של צעירים להתנגד למציאות הקיימת, לתבוע לעצמם ולעמם מציאות ראויה, ולקום ולהגשים את חזונם. 'ואל דומי לנו, עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.' תמונה: פסל של מרדכי אנילביץ ביד מרדכי צלם: מיכאל יעקובסון

ימי הלאום, מיום השואה ועד יום העצמאות (ויהיו מי שיגידו עד יום ירושלים), הם המקבילה הישראלית לימים הנוראים של תשרי. זמן מקודש שיש בו הוד והתעלות וגם צער וחשבון נפש. בעבר נהגו לסמן מסלול חד כיווני וברור משואה לתקומה, וצעדנו עליו בביטחון ישראלי אופייני – ביחד. אל יום הזיכרון תשפ"ג אנחנו מגיעים בלב כבד. הקרקע הישראלית רועדת תחת הרגליים, ו"ההרים הבוערים" לא "בוערים באש זריחות" אלא באש של מחלוקת. הסמל, הטקס והזיכרון שהתכנסנו סביבם עד היום עלולים להפוך גם הם לעוד טלית שכל צד טוען "כולה שלי". מעבר לאקטואליה, אנחנו נמצאים בתהליך עומק שהוביל אותנו לכך שדבק הזיכרון מאיים להתמוסס. במהלך השנים האחרונות שיח יום הזיכרון משתנה מאוד. הכל הופך להיות אישי ופרטי. במרחב התקשורתי מודגש מאוד הצד הפרטי והביתי בחייהם ומותם של יחידים. בחזית הטקסים – מושרים ומוקראים הכתבים האישיים של הנופלים, וסרטים מראים את חייהם ושאיפותיהם כבודדים. כך, הזיכרון מקבל ממשות גדולה עם שם, פנים וכתובת מוחשיים, אך ההיבט הלאומי של ציבור שלם האבל יחד, הולך ונעלם. השינוי הוא לא רק עניין של טעם. כשהאבל הוא אישי – מי שלא מכיר אישית, מודר. הזכות להצטער, להוקיר, ולהיות חלק מהחוויה הישראלית המשותפת והמעצימה של יום הזיכרון מצטמצמת. מתגבר החשש שאבל שמסומן כפרטי ואישי פוטר את הרבים מלשאול את עצמם מה המשמעות של ההקרבה הזו עבורנו כחברה? מה החובה שמוטלת עלינו, הנשארים, להמשך? ס. יזהר כתב בתש"י, 1950 מאמר, שחלקים ממנו מצוטטים עד היום כתפילה בטקסי יום הזיכרון: "נזכור אחים ורעים שיחד יצאו עמנו בפלוגות הלוחמים, – אנו חזרנו והם לא ישובו עוד...". המאמר הוא הספד מזהיר אך רובו מוקדש לשאלת המשמעות: "האין זכרם קורא בתוכנו למה שהוא יותר מאבל יחיד ומספד מר?... מדוע לא לנער את המרץ הדועך והולך על־פני דרכי חיינו היום?– האם לא הגיע היום, לנו המשתלבים על פני האדמה, חיים ועובדים, מסתגלים והולכים, שוכחים כדרך הטבע, ועוברים לסדר־היום השאנן, האם לא הגיע היום לקום ולקחת מה שנודע בנו בנסתר, במצודד, בחביון לב, רק לאחר מותנו, להעז ולא להמתין רק להתגלות של ימי דם ואש וייסורים, ולתת יד ולעשות משהו גדול וחדש ויסודי, לעשות בהתלהבות משהו שאינו מלחמה, משהו שונא מוות משהו תאב־חיים, משהו שרק כוחות צעירים יוכלו לו, בתנופה, בדמיון, בעוז, ומלוא אופקים לפנינו". יזהר הופך את הזיכרון לקריאה לאחריות חברתית-לאומית על עיצוב העתיד. יום הזיכרון נועד להיות יום מקודש בכך שהוא מאפשר לנו להתעלות מעל השגרה האפורה, לעצור, ולהיות ביחד בחוויה של זיכרון והוקרה. זהו גם היום שבו אנחנו מחויבים לשאול איך נִיבָּנֶה מתוך האבל והצער, איך נמשיך לשאת איתנו את זכר הנופלים לא רק בטקס יום אחד בשנה, אלא באופן בו אנו כחברה בוחרים לחיות במשך כל שאר ימות השנה. יום הזיכרון הוא לא עצירה, אלא תזכורת מטלטלת שמוטלת עלינו חובה לא לשקוט אלא להמשיך לעשות ולפעול כדי שהבית שאחרים מסרו את חייהם על ביסוסו, ימשיך להיות הבית המשותף שלנו. קרדיט תמונה: לשכת העיתונות הממשלתית, אבי אוחיון

סדר הפסח, הקרב ובא, עוסק בסיפור יציאת מצרים, ובעיקר באתוס המכונן של היציאה מעבדות לחירות. אם נשאל לאן הולכים אחרי יציאת מצרים, תשובת ההגדה, ממש בסיומה: "לשנה הבאה בירושלים". בספרו "הגדה חדשה לפסח" כותב ג'ונתן ספרן פויר: "לכל הפחות, אנו יכולים להבין את הקריאה "לשנה הבאה בירושלים" כהפרכת טענתו של הבן הרשע: היהודים, ויהיו דעותיהם הפוליטיות אשר יהיו, נושאים באחריות אישית לקשירת גורלם אל גורלה של ישראל, ולפעול למען החזון שאנו מבקשים לשוות לישראל. אבל לקריאה "לשנה הבאה בירושלים" יש גם משמעות רוחנית. בירושלים עצמה, הסדר מסתיים בקריאה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". הירושלמים שואפים לדבר מה שונה לגמרי, לירושלים של מעלה, לירושלים כסמל השלום, כמחוז חפצו של המשיח, כמקום הקדוש ביותר עלי אדמות, כביטוי הנשגב מכל של האמונה היהודית בעולם טוב יותר לעתיד לבוא. החזון הזה של ירושלים הוא זה שגם אנו צריכים לשאוף אליו. משנגיע אליו – ועוד נגיע, כי זהו גלעין האמונה היהודית – לא יהיה עוד צורך בסדרים ובהגדות: נחייה בעולם שבו יש לעניים אוכל ומחסה, ויש מרפא לחולים; שבו היהודים מתקבלים כבני חורין; שבו איש אינו נרדף ואיש אינו משועבד. עד אשר יבוא היום הזה נמשיך להתכנס סביב שולחן הסדר כדי להזכיר לעצמנו, ואיש לרעו, מה עוד עלינו לעשות. ובכן, מה עוד עליך לעשות?" במסגרת אירועי השבועות האחרונים, נשמעת יוזמה חדשה - לקרוא בליל הסדר גם את מגילת העצמאות. המטרה - להזכיר לעצמנו מהי החירות אותה אנחנו מבקשים לעצמנו. כתשובה אפשרית לשאלה "מה עוד עלינו לעשות", אפשר וכדאי להיזכר בחלק מרכזי במגילה: מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת. ולמרחיבי דעת, אפשר גם לקרוא חלק נוסף: אָנוּ קוֹרְאִים - גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת-הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים - לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים. אָנוּ מוֹשִׁיטִים יַד שָׁלוֹם וּשְׁכֵנוּת טוֹבָה לְכָל הַמְּדִינוֹת הַשְּׁכֵנוֹת וְעַמֵּיהֶן, וְקוֹרְאִים לָהֶם לְשִׁתּוּף פְּעֻלָּה וְעֶזְרָה הֲדָדִית עִם הָעָם הָעִבְרִי הָעַצְמָאִי בְּאַרְצוֹ. מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מוּכָנָה לִתְרֹם חֶלְקָהּ בְּמַאֲמָץ מְשֻׁתָּף לְקִדְמַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן כֻּלּוֹ. אָנוּ קוֹרְאִים אֶל הָעָם הַיְּהוּדִי בְּכָל הַתְּפוּצוֹת לְהִתְלַכֵּד סְבִיב הַיִּשּׁוּב בַּעֲלִיָּה וּבְבִנְיָן וְלַעֲמֹד לִימִינוֹ בַּמַּעֲרָכָה הַגְּדוֹלָה עַל הַגְשָׁמַת שְׁאִיפַת הַדּוֹרוֹת לִגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. ספרן פויר מסיים בשאלה שראויה להיהפך לארבע הקושיות בימינו אנו: "ובכן, מה עוד עלינו לעשות?". לא מה נשתנה, אמרו: "מה ישתנה". חג חירות שמח תמונה: מתוך הגדת גברעם, תש"י, איור - מרים ברטוב, ארכיון מכון שיטים

סמיכותו של יום האישה השנה לחג פורים מזמן עיסוק בתהליך שעוברת גיבורת המגילה - מהדסה, הנערה הכנועה שנשלחת במצוות האפוטרופוס שלה על מנת לזכות בחסדי המלך בשל יופייה, לאסתר המלכה, המצילה את העם מכיליון. במהלך הסיפור אסתר הופכת לאישה חזקה, דעתנית ופעילה. היא מצווה לא רק על מרדכי כיצד לנהוג, אלא שולטת גם במלך ביד רמה, ובתחבולות מביאה להפללתו של המן. המגילה מסתיימת כשידה של אסתר על העליונה: גם מרדכי וגם היא שולחים אגרות ליהודים ברחבי הממלכה, אך "מַאֲמַר אֶסְתֵּר--קִיַּם, דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה; וְנִכְתָּב, בַּסֵּפֶר" (מגילת אסתר ט', ל"ב), ולא במקרה נקראת המגילה על שמה, ולא על שם מרדכי. אך אולי חשוב מכל אלו: בחוכמתה הרבה אסתר מצליחה לא רק להציל את העם, אלא לכנס אותו לכדי עם מלוכד וסולידרי. היא דורשת ממרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן" (שם, ד' ט"ז) ומצווה על תענית כללית, ובכך מעוררת את העם לפעול יחד. אותו העם, שבתחילת המגילה הוא "עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (שם, ג', ח') חוזר תחת הנהגתה של אסתר המלכה להיות גוף אחד המתפקד יחד. ואולי בשעה זו של תחושת פירוד קשה בעמנו דרושה לנו בדיוק מנהיגה כזו, שבעוצמתה הנשית ובחוכמתה תעזור לנו להתכנס שוב, והפעם מכוחות הפירוק שבתוכנו. אולי רק קול נשי יוכל להביא ל-"נהפוך הוא" הדרוש לנו כל כך בעת הזו, ואז תוכל גם העיר ירושלים לצהול ולשמוח.

כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. דברי מרדכי לאסתר, מגילת אסתר, ד', י"ד חג פורים ה'תשפ"ג פוגש את מדינת ישראל באחת התקופות המפולגות והקשות בתולדותיה. מתקפות טרור שהולכות ומתרבות מכניסות עוד ועוד משפחות למעגל השכול, רפורמה במערכת המשפט מפלגת את העם לתומכים ומתנגדים, כולנו נחשפים מכל עבר לשיח ציבורי אלים, עוד ועוד כאב ואבל גורמים להתבצרות בעמדות שמרחיקות אותנו ממפגש , קשב וחמלה. בפסוק י"ד, פרק ד' במגילת אסתר מתרחשת נקודת מפנה בסיפור. אל מול הסכנה שאורבת ליהודים בכל פרס, אסתר מהססת להשתמש במעמדה בארמון המלך ולצאת להגנתם. מרדכי (בפסוק המובא) אומר לה בחריפות – עם תרומתך או בלעדיה, ההיסטוריה תתקדם. אבל האם יהיה לך מקום בהיסטוריה הזו, אם לא תנקטי עמדה? ואיזו זכות יש לך לא להשתמש במעמדך לטובת עמך? מי מאיתנו לא שמע בעת האחרונה חבר או חברה יקרים שרוצים להימלט מכאן, לעזוב את הכל ולהתחיל מחדש במקום אחר, רגוע, מסודר יותר? מגילת אסתר מציבה מראה קשה לאפשרות החיים היהודיים בגלות. ארץ ישראל או ריבונות יהודית אינן מופיעות במגילה אף לא פעם אחת. הדמויות היהודיות במגילה נדרשות לשקול כל צעד, לעמוד על המשמר, להסתיר ולגלות, להיות מדויקות בכל רגע נתון מתוך דאגה לשמור על עצם הקיום של העם. האם היום המצב הוא אחר, באמת? האם ייתכנו חיים יהודיים חופשיים במדינות אירופה או ארה"ב, חלום שמטפחים אנשים רבים סביבנו כדי להימלט מן הקשיים במדינת ישראל? או ששוב ניאלץ לבחור בין חיים המטפחים את התרבות והמורשת שלנו ובין בטחון קיומי, תעסוקתי וחברתי? עכשיו במיוחד המגילה דורשת מאיתנו – תפסו את מקומכם בכינון ההיסטוריה של העם היהודי. קחו בשתי ידיים את כישוריכם וכוח השפעתכם והובילו את העם לעתיד בטוח וצודק יותר. אם לא אתם, אז מי? ואם מישהו אחר, אז איפה תהיו אתם? בתקווה לחודש אדר שמח יותר בעתיד עמנו. תמונה: כרזת ההצגה טוביה החולב (התיאטרון היהודי קרקוב)

יום תל־חי מגיע השנה בימים של מאבק פנימי עז בחברה הישראלית. תקופות של מאבק מחדדות, הן את הגדרת המטרה, "על מה נאבקים", גם את השאלה "כיצד נאבקים". עוד בטרם עלייתו לארץ, קבע טרומפלדור לעצמו שתי מטרות להיאבק כנגדן: מצוקת והשפלת היהודים בגולה, ומצוקת והשפלת האדם במשטר הקפיטליסטי. אבל לא פחות מכך, קבע טרומפלדור לעצמו את התשובה לשאלה כיצד להיאבק כנגדן. במכתב לחברו צבי שץ כתב: "לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. ראה ראיתי בין לוחמי האמת הגדולה אנשים טובים וישרים שבאו במקרה אל בין שורות-האויב ורדפו היום באף ובחמה את ידידיהם מאתמול. למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים ועמל וסבל לא יפחידוני". סיטואציה של מאבק מזמנת את הסיכון שב"קידוש האמצעים" למען המטרה. הסיכון שבשם המאבק נאמץ את אמצעיו של היריב, ובכך נהפוך לאותו הדבר שאנחנו נאבקים נגדו. טרומפלדור הציב את השאיפה שהאמצעים יהיו נאמנים למטרה וישקפו אותה. שיטת המאבק שטרומפלדור הציע היתה באמצעות הגשמה מקומית של תמונת העתיד הרצויה. לאחיו שמואל כתב: "מאמין אני: יום יבוא ואני, עיף ומיוּגע מעבודה קשה, סקוֹר אסקוֹר בשמחה ובגיל את שׂדוֹתי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: ״לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!״ וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום אגן על שדותי, על זכויותי. יבוֹא! מאחורי שדותי, מימיני ומשמאלי חברי. [...] ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם-מה אני נופל… אבל קרוב לוַדאי שלא נלחם ולא נפול. לא יהיה צורך בכך. צורך יהיה בעבודה ונעבוד [...]" טרומפלדור ביקש את מטרתו בדמות מושבות יהודיות־שיתופיות בארץ ישראל. תקוותו שלא יהיה צורך להלחם על קיומן נכזבה. מי יתן ונזכה לנהל את המשך המאבק הזה ואת המאבקים האחרים שלנו, כך שגם האמצעים יהיו חלק מהגשמת המטרה. קרדיט תמונה: מצילומי יהודית גרעין-כל, מתוך אתר פיקיויקי

בליל כ"ג בטבת תשכ"א (1961) עלו על סיפון "אגוז" 43 מעפילים בדרכם לישראל, אך לא זכו להגיע אליה. מאיר כנפו, מראשי המחתרת הציונית במרוקו, מתאר את הלילה שקדם לטביעתה הטראגית של ספינת אגוז: "השלג לא כל כך הפריע לנו באותו יום ואחרי שחצינו את הרי הריף הקשים והמסוכנים, הגיעו בשעה 22:00 בזו אחר זו לאזור הפעולה, ועל פי לוח זמנים מדוקדק, מכוניות העולים לאחר 12 שעות נסיעה קשה. ובל נשכח שהיו שם 22 ילדים ובני נוער. היה מאד קר באותו לילה, אך תוך סדר מופתי, צעדו העולים לתוך ערוץ הוואדי . הם היו נרגשים, אך שמרו כלפי חוץ על איפוק." נהוג להגדיר את מפעל ההעפלה כעלייה בלתי חוקית ומאורגנת לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, עולים שהגיעו רובם ככולם מארצות אירופה, רבים מהם שורדי שואה ופליטים. אך מקור המושג 'העפלה' מרמז על הגדרה רחבה יותר. בספר במדבר (פרק י"ד, מ"ד) המעפילים הם אנשים הנכונים לשים את נפשם בכפם, לפעול למרות שהסיכויים עומדים לנגדם, וזאת כניגוד לחטא המרגלים שהוציאו את דיבתה של הארץ. ההשאלה מספר במדבר מבקשת להגדיר את המעפילים כציונים חדורי מטרה, הנכונים לשלם מחיר אישי כבד ולפעול בניגוד לצו המחייב, על מנת לממש את אמונתם. בהתאם, עולי אגוז ראויים להכלל בפרק המפואר של ההעפלה בתולדות ארצנו. אומנם ב-1961 כבר עמדה מדינת ישראל על תילה, אך העולים ממרוקו היו צריכים רצון גדול ואמונה יוקדת על מנת להמלט מארצם בניגוד לחוקיה, ולהגיע אל מולדתם כדי להשתתף בבניינה. מעפילי אגוז יצאו מתוך התנועה הציונית המרשימה של יהדות מרוקו. תנועה שהחלה לפעול כבר בראשית המאה ה-20, שנציגיה השתתפו בקונגרסים הציוניים, שהקימה מקרבה תנועת נוער ציונית ומפעלי תרבות ציוניים, ושהביאה קהילה יהודית כמעט שלמה לעזוב את ארץ מוצאה, חרף הסכנות והקשיים הרבים, ויעדה חופי ישראל. ראוי לה, לאותה ישראל, לחקוק על לוח לבה וזכרונה את שמותיהם של ארבעים ושלושה המעפילים שנספו, יחד עם איש המוסד שהתלווה אליהם וספן ספרדי שסירב לנוטשם בלב ים. יהי זכרם ברוך. כי חלמנו-חלום, חלומנו נגוז, שירת הדרור הייתה קינת אגוז. במי אוקיינוס גווענו, בחושך וקור, רחם אל עלינו וזכור. (מתוך: "קינת אגוז" / יצחק קינן) תמונה: צורי פרטוק, אנדטה שהוקמה במתנ"ס חצור הגלילית לזכר הנספים בציון 50 שנה לטביעת הספינה "אגוז".

לפני יותר מ-2,500 שנה ירמיהו הזכיר בנבואותיו לעם את מה שגם היום נוח לנו לשכוח - הארץ המובטחת לא הובטחה לנו ללא תנאי. מי שחושב שהיאחזות בקיום מצוות הדת מספקת, טועה טעות מרה. רק אם נקיים בארץ חיים של צדק והגנה על זכויות החלשים והזרים נהיה ראויים לשבת בארץ: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל הטיבו דרכיכם ומעלליכם, ואשכנה אתכם במקום הזה. אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר, היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה. כי אם היטיב תטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם, אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו. גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו לרע לכם. ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם, למן עולם ועד עולם." (ירמיהו ז' פס' ג'-ז') מאז ועד היום נוטים מנהיגי העם, וגם פשוטיו, לדחוק לקרן פינה את הצדק והדאגה לחלש בהבטחה האלוהית, ואת הסוגיות החברתיות בכלל. תמיד קיימים נושאים בוערים יותר על הפרק. עשרה בטבת, מועד ראשית המצור על ירושלים בימי נבוכדנצר מלך בבל, הוא הזדמנות לעשות תיקון לחוסר זה. תחילת המצור היא הגלגול הראשון בהתדרדרות הבלתי נמנעת שהביאה לבסוף לחורבן הבית ולגלות, ולכן מכריז עליו הנביא יחזקאל כראשית הפורענות. חורבן המקדש בישר לא רק את קיצו של מרכז הפולחן המרכזי, אלא גם את סטייתו החדה של העם היושב בציון מדרך המוסר החברתי. חוסננו כחברה, ויכולתנו לחיות כעם ריבוני וחופשי בארצו, תלויה בצדק ובדאגה לחלש ולזר. שהרי כבר נאמר: "מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ". הבה ננצל את התזכורת העומדת בפנינו בעשרה בטבת כדי להחזיר את הסוגיות החברתיות לקדמת העיסוק הציבורי.

היום אנו מציינים את הולדתו של המשורר המופלא חיים נחמן ביאליק (י' טבת תרל"ג – כ"א תמוז תרצ"ד). תפקידו החיוני, המחייה והגואל של ביאליק כלפי תרבות ישראל (השירה והספרות, התרגום והעריכה, מפעלות הכינוס) ידוע, והוא שהקנה לו את שמו כאחד מגדולי היוצרים בדור התחייה, ואת מעמדו כ'משורר הלאומי'. ביום הולדתו נאיר את תביעתו לחברה טובה, מוסרית, צודקת. בקיץ תרע"ד (1934), זמן קצר לפני יציאתו לחו"ל לטיפול רפואי (שם נפטר), נשא ביאליק דברי פרידה בהתכנסות 'עונג שבת'. מילותיו היו מילות תוכחה. בדבריו מנה את 'מחלות' הדור: רדיפת הון, ניצול החלש, השתמטות מעבודה עברית, ולבסוף: "... הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות [ריבים בין] המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות...". ביאליק הוטרד מהמציאות המוסרית הירודה, מהחורבן הפנימי. הוא ביקש לעורר את הציבור לשנות את דרכיו, וקיווה: "שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה". הרלוונטיות של דברי התוכחה האלו מטרידה. גם היום החברה הישראלית מאוימת מאותן המחלות שמנה ביאליק, ובפרט מהקצנה, פלגנות, שנאת אחים. עשרה בטבת, יום הולדתו של ביאליק, הוא מועד לאומי המזכיר את סכנת החורבן האורבת לנו כחברה וכעם. בנאומו בקונגרס הציוני ה-12, שנערך בקיץ תרפ"א (1921), האיר ביאליק את משבר היחסים בין חלקי העם – בין השמאל לימין, בין הציבור למנהיגים, והפתרון שהציע בסוף דבריו חשוב ורלוונטי, היום כאז: "... עלינו לשים ביסוד התחיה רעיון נעלה. אם לא נצור לנו צורת-חיים יותר מתוקנת, אם לא נמליך עלינו רעיון נאצל, לא תעלו, כי אין ה' בקרבכם. יש לנו סמל קדום: מחנה כהונה, מחנה לויה לפנים, העם מאחור וארון ה' נשא על כתפים באמצע, והיה בנסוע הארון ונסע העם אחריו. נשא נא גם לפנינו ארון הברית, נאסף נא סביב לרעיון גדול, נשא נא את אבוקת האידיאל לפני העם – והלך למסעו קדימה. בעבור שעה קשה גם על משה, תמכו בו מזה ומזה הכהונה והאמנות (היא העבודה), ואם הימין והשמאל יתמכו בעם – וגבר ישראל!" יאירו זכרו ומורשתו לעד.

"... לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים! נחזור שוב על דבר הפתיחה: היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם. עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו אנו, ובמולדתנו שלנו למות בשלום." כך כתב מתתיהו* הרצל, אבי המכבים הציוניים, בסוף חיבורו המונומנטלי 'מדינת היהודים'. הרצל גייס את המכבים לשורות המהפכה הציונית – כלוחמים שישיבו את אור העצמאות והריבונות הלאומית לישראל, ממש כשעשו אבותיהם המכבים בני מתתיהו, שלחמו ביוונים והקימו את המדינה החשמונאית. אולם לא רק ביוונים לחמו המכבים. המכבים נאבקו גם במתייוונים, אותה קבוצת אליטה שהיתה מקורבת לשלטון ההלניסטי ואימצה את התרבות הזרה שהביא עמו, בהפנותה עורף למסורת אבותיה – למסורת ישראל. המאבק במתייוונים ובהתייוונות היה קרב על שימור הזהות התרבותית הנבדלת של העם היהודי, למול האימפריאליזם התרבותי שהנהיגה מלכות יוון. בדורות שלאחר החורבן בקשו חז"ל לטשטש את זכרון מרד החשמונאים, מטעמים שונים. המאבק התרבותי-דתי בין הקבוצות בעם, שהסלים למלחמת אחים, היה גורם מרכזי שהביא לחורבן הבית השני. אחרי מרד בר כוכבא הכושל, שבא בעקבותיו, ביקשה ההנהגה הרוחנית לעצב את סיפור החנוכה מחדש, ולא לציין ולחגוג מאבק צבאי (מבית ומחוץ). את סיפורי הגבורה הועידו חז"ל לעמי העולם. חנוכה עבר טרנספורמציה לחג הנס האלוהי. תפילת 'על הניסים' שהפכה מרכזית בחג היטיבה לנסח את המשוואה 'גיבורים מול חלשים', כשהיוונים בתפקיד הגיבורים ודווקא המכבים הם החלשים. עד שהגיעו בניו המכבים של בנימין זאב (מתתיהו!) הרצל, ולחמו את מלחמת הקוממיות של הציונות. בהיבט הלאומי הם קבצו את בניו ובנותיו של העם מכל הגלויות, כדי שיוכלו, כדברי הרצל, 'לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו...'. בהכרזת המדינה הם חידשו את הריבונות היהודית בארץ אחרי יותר מאלפיים שנות גלות, ואף השיבו את המנורה למשכן (המנורה היתה לסמל המדינה, ופסל המנורה ניצב מול משכן הכנסת). אולם בהיבט התרבותי מלחמת הקוממיות היהודית לא הסתיימה. עד היום ממשיכים היהודים להיאבק בינם לבינם. כולם נושאים לפידים, כולם מבקשים לגרש את החושך. הלפיד המאיר הוא סמל לערכים הנשגבים, הנכונים והצודקים, אותם מבקשים כולם לייצג. מחד, זוהי זכות – יש לנו את החירות להיאבק את מלחמות התרבות הפנימיות שלנו, בשפה העברית ובמדינת העם היהודי, בבחינת מחלוקות לשם שמיים. צביונה היהודי של המדינה נתון תדיר לעיצוב ולהכרעה בסוגיות תרבותיות מהותיות: אילו יחסים נכון לקיים בין דת ומדינה? איזו יהדות נכון ללמד בבתי הספר? מה צריך להיות צביון השבת במרחב הציבורי? מהי דמות מערכת המשפט הישראלית והאם נכון שתשאב מהמסורת היהודית? על כל אלו אנו מתפלמסים בשיח הציבורי ובשדה ההכרעה הפוליטי. מאידך, ההיסטוריה שלנו מזכירה לנו שקרבות תרבות עלולים להסלים לכדי קרבות רחוב, ושלפידים המפיצים אור עלולים גם להבעיר מדורות איבה. המדינה החשמונאית שרדה עשרות שנים ספורות בלבד. מי ייתן ונדע להחזיק את המתחים המורכבים שהמציאות הלאומית מזמנת לעם שלנו, עוד דורות רבים, בהם יחיו יחד, אלו לצד אלו 'הניסים אשר חולל ה' למכבים', 'הניסים והנפלאות אשר חוללו המכבים', ו'נס לא קרה לנו'... חג חנוכה שמח! * מדוע מתתיהו? – כך כינו את הרצל עיתונאים ואנשי ספרות בני התקופה, שתרגמו את שמו הלועזי לעברית – 'תיאו – אל' + 'דורה – מתנה' = מתנת האל, מתת-יהו. אבי המכבים הציוניים. בתמונה חיילים יוצרים את סמל המנורה לנגינת 'אנו נושאים לפידים', מדי יום העצמאות, ברחבת קברו של חוזה המדינה.