יום תל־חי מגיע השנה בימים של מאבק פנימי עז בחברה הישראלית. תקופות של מאבק מחדדות, הן את הגדרת המטרה, "על מה נאבקים", גם את השאלה "כיצד נאבקים".
עוד בטרם עלייתו לארץ, קבע טרומפלדור לעצמו שתי מטרות להיאבק כנגדן: מצוקת והשפלת היהודים בגולה, ומצוקת והשפלת האדם במשטר הקפיטליסטי. אבל לא פחות מכך, קבע טרומפלדור לעצמו את התשובה לשאלה כיצד להיאבק כנגדן. במכתב לחברו צבי שץ כתב:
"לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. ראה ראיתי בין לוחמי האמת הגדולה אנשים טובים וישרים שבאו במקרה אל בין שורות-האויב ורדפו היום באף ובחמה את ידידיהם מאתמול. למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים ועמל וסבל לא יפחידוני".
סיטואציה של מאבק מזמנת את הסיכון שב"קידוש האמצעים" למען המטרה. הסיכון שבשם המאבק נאמץ את אמצעיו של היריב, ובכך נהפוך לאותו הדבר שאנחנו נאבקים נגדו. טרומפלדור הציב את השאיפה שהאמצעים יהיו נאמנים למטרה וישקפו אותה. שיטת המאבק שטרומפלדור הציע היתה באמצעות הגשמה מקומית של תמונת העתיד הרצויה.
לאחיו שמואל כתב:
"מאמין אני: יום יבוא ואני, עיף ומיוּגע מעבודה קשה, סקוֹר אסקוֹר בשמחה ובגיל את שׂדוֹתי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: ״לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!״ וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום אגן על שדותי, על זכויותי. יבוֹא! מאחורי שדותי, מימיני ומשמאלי חברי. [...] ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם-מה אני נופל… אבל קרוב לוַדאי שלא נלחם ולא נפול. לא יהיה צורך בכך. צורך יהיה בעבודה ונעבוד [...]"
טרומפלדור ביקש את מטרתו בדמות מושבות יהודיות־שיתופיות בארץ ישראל. תקוותו שלא יהיה צורך להלחם על קיומן נכזבה. מי יתן ונזכה לנהל את המשך המאבק הזה ואת המאבקים האחרים שלנו, כך שגם האמצעים יהיו חלק מהגשמת המטרה.
קרדיט תמונה: מצילומי יהודית גרעין-כל, מתוך אתר פיקיויקי