לפני יותר מ-2,500 שנה ירמיהו הזכיר בנבואותיו לעם את מה שגם היום נוח לנו לשכוח - הארץ המובטחת לא הובטחה לנו ללא תנאי. מי שחושב שהיאחזות בקיום מצוות הדת מספקת, טועה טעות מרה. רק אם נקיים בארץ חיים של צדק והגנה על זכויות החלשים והזרים נהיה ראויים לשבת בארץ: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל הטיבו דרכיכם ומעלליכם, ואשכנה אתכם במקום הזה. אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר, היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה. כי אם היטיב תטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם, אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו. גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו לרע לכם. ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם, למן עולם ועד עולם." (ירמיהו ז' פס' ג'-ז')
מאז ועד היום נוטים מנהיגי העם, וגם פשוטיו, לדחוק לקרן פינה את הצדק והדאגה לחלש בהבטחה האלוהית, ואת הסוגיות החברתיות בכלל. תמיד קיימים נושאים בוערים יותר על הפרק.
עשרה בטבת, מועד ראשית המצור על ירושלים בימי נבוכדנצר מלך בבל, הוא הזדמנות לעשות תיקון לחוסר זה. תחילת המצור היא הגלגול הראשון בהתדרדרות הבלתי נמנעת שהביאה לבסוף לחורבן הבית ולגלות, ולכן מכריז עליו הנביא יחזקאל כראשית הפורענות. חורבן המקדש בישר לא רק את קיצו של מרכז הפולחן המרכזי, אלא גם את סטייתו החדה של העם היושב בציון מדרך המוסר החברתי.
חוסננו כחברה, ויכולתנו לחיות כעם ריבוני וחופשי בארצו, תלויה בצדק ובדאגה לחלש ולזר. שהרי כבר נאמר: "מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ". הבה ננצל את התזכורת העומדת בפנינו בעשרה בטבת כדי להחזיר את הסוגיות החברתיות לקדמת העיסוק הציבורי.
