top of page

י' בטבת - מאה וחמישים שנים להולדת ביאליק / יובל שפירא

היום אנו מציינים את הולדתו של המשורר המופלא חיים נחמן ביאליק (י' טבת תרל"ג – כ"א תמוז תרצ"ד).


תפקידו החיוני, המחייה והגואל של ביאליק כלפי תרבות ישראל (השירה והספרות, התרגום והעריכה, מפעלות הכינוס) ידוע, והוא שהקנה לו את שמו כאחד מגדולי היוצרים בדור התחייה, ואת מעמדו כ'משורר הלאומי'.


ביום הולדתו נאיר את תביעתו לחברה טובה, מוסרית, צודקת.

בקיץ תרע"ד (1934), זמן קצר לפני יציאתו לחו"ל לטיפול רפואי (שם נפטר), נשא ביאליק דברי פרידה בהתכנסות 'עונג שבת'. מילותיו היו מילות תוכחה. בדבריו מנה את 'מחלות' הדור: רדיפת הון, ניצול החלש, השתמטות מעבודה עברית, ולבסוף: "... הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות [ריבים בין] המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות...".


ביאליק הוטרד מהמציאות המוסרית הירודה, מהחורבן הפנימי. הוא ביקש לעורר את הציבור לשנות את דרכיו, וקיווה: "שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה". הרלוונטיות של דברי התוכחה האלו מטרידה. גם היום החברה הישראלית מאוימת מאותן המחלות שמנה ביאליק, ובפרט מהקצנה, פלגנות, שנאת אחים.

עשרה בטבת, יום הולדתו של ביאליק, הוא מועד לאומי המזכיר את סכנת החורבן האורבת לנו כחברה וכעם. בנאומו בקונגרס הציוני ה-12, שנערך בקיץ תרפ"א (1921), האיר ביאליק את משבר היחסים בין חלקי העם – בין השמאל לימין, בין הציבור למנהיגים, והפתרון שהציע בסוף דבריו חשוב ורלוונטי, היום כאז:


"... עלינו לשים ביסוד התחיה רעיון נעלה. אם לא נצור לנו צורת-חיים יותר מתוקנת, אם לא נמליך עלינו רעיון נאצל, לא תעלו, כי אין ה' בקרבכם. יש לנו סמל קדום: מחנה כהונה, מחנה לויה לפנים, העם מאחור וארון ה' נשא על כתפים באמצע, והיה בנסוע הארון ונסע העם אחריו. נשא נא גם לפנינו ארון הברית, נאסף נא סביב לרעיון גדול, נשא נא את אבוקת האידיאל לפני העם – והלך למסעו קדימה. בעבור שעה קשה גם על משה, תמכו בו מזה ומזה הכהונה והאמנות (היא העבודה), ואם הימין והשמאל יתמכו בעם – וגבר ישראל!"



יאירו זכרו ומורשתו לעד.

bottom of page