מדוע במועד שכולו חגיגה של הטבע אוכלים פירות יבשים ועצובים?
מנהג אכילת הפירות היבשים התפתח בקהילות היהודיות בגולה וסימל את הגעגוע לארץ ישראל ופירותיה. כשהציונים הגיעו לארץ ישראל הם הבינו שאת מנהגי הגעגוע יש להחליף בחידוש הקשר לארץ, ולממש אותו באמצעות נטיעת עצים.
ט"ו בשבט, הנחוג בחורף, אינו מועד מתאים לנטיעות בארץ. היה נכון יותר לטעת עצים בחודש תשרי. הציונים, שרצו 'להפריח את השממה', ביקשו לחבר את הנטיעה למועד יהודי קיים, וט"ו בשבט, 'ראש השנה לאילנות', נראה כמועד המתאים ביותר.
מה ביחס אלינו? אולי נכון לשנות את המנהג המוכר, ובמקום לאכול פירות יבשים של מי שמתגעגעים לארץ מרחוק, לאכול מפירותיה הטריים של הארץ שבה אנו חיים ונוטעים?