מלחמת העצמאות והתרבות היהודית, בימים ההם ובזמן הזה /יובל שפירא

"... לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים! נחזור שוב על דבר הפתיחה: היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם. עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו אנו, ובמולדתנו שלנו למות בשלום."

כך כתב מתתיהו* הרצל, אבי המכבים הציוניים, בסוף חיבורו המונומנטלי 'מדינת היהודים'. הרצל גייס את המכבים לשורות המהפכה הציונית – כלוחמים שישיבו את אור העצמאות והריבונות הלאומית לישראל, ממש כשעשו אבותיהם המכבים בני מתתיהו, שלחמו ביוונים והקימו את המדינה החשמונאית.

אולם לא רק ביוונים לחמו המכבים. המכבים נאבקו גם במתייוונים, אותה קבוצת אליטה שהיתה מקורבת לשלטון ההלניסטי ואימצה את התרבות הזרה שהביא עמו, בהפנותה עורף למסורת אבותיה – למסורת ישראל. המאבק במתייוונים ובהתייוונות היה קרב על שימור הזהות התרבותית הנבדלת של העם היהודי, למול האימפריאליזם התרבותי שהנהיגה מלכות יוון.

בדורות שלאחר החורבן בקשו חז"ל לטשטש את זכרון מרד החשמונאים, מטעמים שונים. המאבק התרבותי-דתי בין הקבוצות בעם, שהסלים למלחמת אחים, היה גורם מרכזי שהביא לחורבן הבית השני. אחרי מרד בר כוכבא הכושל, שבא בעקבותיו, ביקשה ההנהגה הרוחנית לעצב את סיפור החנוכה מחדש, ולא לציין ולחגוג מאבק צבאי (מבית ומחוץ). את סיפורי הגבורה הועידו חז"ל לעמי העולם. חנוכה עבר טרנספורמציה לחג הנס האלוהי. תפילת 'על הניסים' שהפכה מרכזית בחג היטיבה לנסח את המשוואה 'גיבורים מול חלשים', כשהיוונים בתפקיד הגיבורים ודווקא המכבים הם החלשים.

עד שהגיעו בניו המכבים של בנימין זאב (מתתיהו!) הרצל, ולחמו את מלחמת הקוממיות של הציונות. בהיבט הלאומי הם קבצו את בניו ובנותיו של העם מכל הגלויות, כדי שיוכלו, כדברי הרצל, 'לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו...'. בהכרזת המדינה הם חידשו את הריבונות היהודית בארץ אחרי יותר מאלפיים שנות גלות, ואף השיבו את המנורה למשכן (המנורה היתה לסמל המדינה, ופסל המנורה ניצב מול משכן הכנסת).

אולם בהיבט התרבותי מלחמת הקוממיות היהודית לא הסתיימה. עד היום ממשיכים היהודים להיאבק בינם לבינם. כולם נושאים לפידים, כולם מבקשים לגרש את החושך. הלפיד המאיר הוא סמל לערכים הנשגבים, הנכונים והצודקים, אותם מבקשים כולם לייצג.

מחד, זוהי זכות – יש לנו את החירות להיאבק את מלחמות התרבות הפנימיות שלנו, בשפה העברית ובמדינת העם היהודי, בבחינת מחלוקות לשם שמיים. צביונה היהודי של המדינה נתון תדיר לעיצוב ולהכרעה בסוגיות תרבותיות מהותיות: אילו יחסים נכון לקיים בין דת ומדינה? איזו יהדות נכון ללמד בבתי הספר? מה צריך להיות צביון השבת במרחב הציבורי? מהי דמות מערכת המשפט הישראלית והאם נכון שתשאב מהמסורת היהודית? על כל אלו אנו מתפלמסים בשיח הציבורי ובשדה ההכרעה הפוליטי.

מאידך, ההיסטוריה שלנו מזכירה לנו שקרבות תרבות עלולים להסלים לכדי קרבות רחוב, ושלפידים המפיצים אור עלולים גם להבעיר מדורות איבה. המדינה החשמונאית שרדה עשרות שנים ספורות בלבד. מי ייתן ונדע להחזיק את המתחים המורכבים שהמציאות הלאומית מזמנת לעם שלנו, עוד דורות רבים, בהם יחיו יחד, אלו לצד אלו 'הניסים אשר חולל ה' למכבים', 'הניסים והנפלאות אשר חוללו המכבים', ו'נס לא קרה לנו'...

חג חנוכה שמח!

* מדוע מתתיהו? – כך כינו את הרצל עיתונאים ואנשי ספרות בני התקופה, שתרגמו את שמו הלועזי לעברית – 'תיאו – אל' + 'דורה – מתנה' = מתנת האל, מתת-יהו. אבי המכבים הציוניים.

בתמונה חיילים יוצרים את סמל המנורה לנגינת 'אנו נושאים לפידים', מדי יום העצמאות, ברחבת קברו של חוזה המדינה.