top of page

כ"ט בנובמבר – בחזרה למשפחת העמים / אבשלום בן-צבי


ארץ־ישראל, כזירת מעבר בין עמקי הנילוס והסהר הפורה וצומת בדרכי המסחר בין המזרח והמערב, היתה מאז ראשית התרבות האנושית זירת מאבק בין המעצמות האזוריות והעולמית, שנאבקו על ההשפעה והשליטה בה.

גם התנועה הציונית פילסה את דרכה אל ארץ ישראל בתוך זירת המאבקים האלו, מתוך נסיון לגייס את תמיכת המעצמות השונות, ובתקווה שההתיישבות היהודית תוכל להופיע כגורם נייטרלי המקהה את עוקץ המאבק ומאפשר שיתוף פעולה.


בכ"ט בנובמבר התלכדו, לרגע קצר אחד ומסיבות שונות, האינטרסים של ארה"ב והתומכות בה עם אלה של מדינות הגוש הסובייטי, להצבעה בעד תוכנית החלוקה של ארץ־ישראל, והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית. אלא שבתוך זמן קצר חזרו המאבקים האלה ולבשו מחדש את צורת העימות, שתדלקה את הסכסוך הערבי-ציוני מראשיתו וגם בעשורים שלאחר קום המדינה.

בספרו 'פה ושם בארץ ישראל' כתב עמוס עוז:

"שיבת ציון לא היתה מעשה של הפנית־עורף אל "עולם הגויים". להיפך. היא נולדה דווקא מתוך השאיפה "לשוב אל משפחת העמים". ודאי תקום כאן צעקה: איזו משפחת עמים? קניבלים? רוצחים? אנטישמים? אל המשפחה הזאת אתה מבקש להחזיר אותנו? תשובה: כן. ולאו דווקא מתוך התמוגגות מן "המשפחה הזאת". מה שאבות הציונות המדינית כינו "משפחת העמים" אולי הוא דומה יותר ל"משפחה" של המַפיָה, לסינדיקאט־של־פשע. אבל הקיום מחוץ ל"משפחה" הזאת הוא פטָלי. הרה־אסון. זו תמצית הציונות המדינית."


גם בימינו אנחנו עדים לאופי הכוחני והאלים שבו מתנהלת הפוליטיקה הבינלאומית, היוצרת ומתדלקת סכסוכים באזורנו ובאזורים אחרים בעולם. ליהודים המבקשים לחיות כעם ריבוני, אין ברירה אלא לפעול ולתמרן בתוך הזירה הזו. ועם זאת ולמרות זאת, לא נוותר על הציווי והתקווה שנתן לנו א. ד. גורדון, ליצור חיים לאומיים אחרים:

"אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים."



קרדיט תמונה