אם תשאל 'מדוע מתמשכת הבנייה של טקלה זמן כה רב?' יענו התושבים, מבלי שיחדלו לרגע מלהרים דליים, לשלשל חוטי-אנך, ולהניע מעלה-מטה מברשות ארוכות: 'כדי שההרס לא יוכל להתחיל.'
(איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין)
המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בנוגע להדלקת נרות חנוכה ידועה: בית שמאי הדליקו ביום הראשון שמונה נרות ומכאן הלכו והפחיתו. בית הלל הדליקו ביום הראשון נר אחד, ומכאן הלכו והוסיפו. אנחנו, עם בית הלל, מוסיפים ומגדילים את האור בכל יום לאורך החג, עד לשיא האור.
שמונה ימי חג נקבעו לזכר חנוכת המקדש, אלא שנראה שלתרבות היהודית לא נוח בשיא האור, לא נוח על זרי הדפנה של ניצחון המכבים. שמונה ימים לאחר שיא האור של חג החנוכה, אנו מציינים את י' בטבת לזכר מועד הטלת המצור על ירושלים, תאריך ראשון מבין ארבעת מועדי הזכרון לחורבן בית המקדש והיישוב בארץ. תהליך זכרון החורבן ימשך דרך י"ז בתמוז, תשעה באב, ועד לצום גדליה ב-ג' תשרי.
אולי הקרבה הזו באה להזכיר לנו שהבניה היא תהליך מתמשך, מתמיד. אם תפסיק לבנות, בתוך זמן קצר יתחיל תהליך ההתפוררות. הנביא זכריה (ח', י"ט) הבטיח בימי שיבת ציון ש-'צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים'. מתי יהיו סוף סוף לששון ולשמחה? שאלה טובה. אולי כשתסתיים הבניה. אבל האם היא יכולה להסתיים? ומתי היא תסתיים? אולי רק, כפי שסיים זכריה, כאשר 'וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'.