דמיינו לעצמכם.ן, אומר זכריה הנביא, חברה בה רוחשים צדק ואמת בין אדם לאדם. חברה ששונאת שקר, ועורכת משפט שלום. חברה שאפילו בתוך ליבו של אדם, יחס ישר וכבוד לאחר.ת. בחברה הזאת שאני דורש ומצפה מכם.ן, זכריה מבטיח, יהפכו ימי הזיכרון והצום לימי שמחה וחגיגה של אמת ושלום.
דמיינו לעצמכם.ן.
ברל כצנלסון מספר על ימיו בגדוד העברי, כיצד ניסה לציין שם עם אחיו הלוחמים את ט' באב כיום אבל לאומי שלא יהיה כאחד מימי החול הרגילים בגדוד. ענו לו הלוחמים הציונים שהגיעה העת לציין את ט' באב בחגיגה שמחה כי העם היהודי שב לארצו. הנה הרי לוחמים עבריים נלחמים למען עמם.
וברל, כנביא שיודע שעוד צפויים לעמו אסונות, משיב: "לא נאמר “נגאַלנוּ" כּל עוֹד לא תמה גלוּתנוּ".
ועתה? לאחר שהקמנו מדינה, לאחר שקלטנו גלויות, לאחר שהקמנו מערכת משפט צדק ושלום? האם כבר תמה גלותנו? האם כבר העת לציין את ט' באב בחגיגה?
ימים אלו בוערים, ונדמה ששוב מאשימים הצדדים זה את זה בשריפת האסמים, בנטילת הכוח לידיים ובמלחמת אחים. ובעיני רוחי אני שומע את ברל שואל - מה היא הגלות אם לא העדר האחריות המשותפת לעתידנו ולגורלנו?
דווקא עכשיו – ט' באב. זיכרון חי של חורבן. הידיעה הזאת, שהיא חלק מהמטען הלאומי הכבד שלנו, שיש מחלוקות שידחפו אותנו מעבר לתהום. לא להקטין את השעה, לא לזלזל בה. להכיר איש את אחיו. אישה את אחותה. לא לשרוף את הבית.
יש מחלוקות שהן לשם שמיים. סופן להתקיים. יש אי הסכמות שחברה דמוקרטית חייבת לדעת לחיות איתן, לכבד אותן. שאנחנו צריכים לדעת כיצד לנהל אותן, כיצד לשוחח עליהן בשולחן השבת או להבדיל, בועדת חוקה. יש ניצחונות מרים יותר מהפסד.
ברל מסיים וכותב: "כּיצד ינהג העם המקוּבּץ מגָלוּיוֹתיו, המשוּחרר מכּל שעבּוּד, וגם משעבּוּד מעמדי פּנימי? אם יקדש את היוֹם בּמחוֹלוֹת ובזמירוֹת, אוֹ אפשר ירצה שכּל ילד [ואני מוסיף כל ילדה] שנוֹלד בּחירוּת וּבשויוֹן, וטעם רעב וּמצוּקה חמרית לא ידע, יהא מעלה בּיוֹם זה על זכרוֹנוֹ את סבלוֹת כּל הדוֹרוֹת שקדמוּ ושהביאוּהוּ עד הלוֹם – על זאת נדוּן בּבוֹא היוֹם."
תמונה: ירין רבן