מחשבות לקראת חג הסיגד / ליאור לקנר

מי מאיתנו שמכיר/ה את חג הסיגד, מכיר/ה אותו לרוב כחג עדתי של יהודים יוצאי אתיופיה. אך זו לא האמת כולה. בעבר, הסיגד היה חג של כל העם. כלומר, חגם של אבותינו ואמהותינו.

הסיגד השתמר בקרב יהדות אתיופיה כחג שבמרכזו בקשת מחילה וכמיהה לשוב לציון, אך שורשיו בארץ. בימי שיבת ציון, עזרא הסופר הנהיג חג חדש שבמרכזו מעמד חידוש הברית בין העם לבין אלוהיו, סביב קריאה לכלל העם מספר התורה.

הבנת המשמעות המהפכנית של החג שהתעצב בהנהגת עזרא מזמינה אותנו לחשוב על ערך ציון הסיגד בישראל כיום.

אנחנו רגילים לתפוס עצמנו כ-'עם הספר', אך תפיסה זו לא תמיד היתה 'כרטיס הביקור' שלנו. בימי הבית הראשון התורה נשמרה במקדש, זכתה למעמד קדוש, והכהנים היו היחידים שהותרו לקרוא בה. הכהנים שימשו תיווכו את הכתוב בתורה לעם.

תמונה: Jennifer Mei, scribe ezra rewriting the sacred records

עזרא ביקש להנגיש את התורה לכלל העם ולקרבה לחיי היומיום, כחלק מהליכי בניין העם השב לארצו. במסגרת החג החדש שעיצב, עזרא הוציא את ספר התורה מהמקדש, מהידיים השומרות (ואולי כובלות) של הכהנים, וקרא מהתורה לכלל העם. עזרא קירב בין האנשים למילים. כדי להנגיש את התורה, עזרא אף הורה לכתוב את התורה בכתב אשורי, שפת הדיבור השגורה באותם ימים. יש הסוברים שמנהגי הקריאה בתורה בבתי הכנסת יסודם במהפכה של עזרא, שביקש להפוך את הסיפורים ההיסטוריים של העם לחלק חי בחיי היהודים בדורות הבאים.

עבורי, כמי שמחפשת אחר דרכים לחיות את התרבות היהודית בחול ובחג, וכמי שמבקשת ליצור גשרים בין התרבות שלנו, על עתיקותה ועושרה, לחיי בהווה, השאלה מתי, עם מי ובאילו אופנים אני קוראת בתורה; השאלה אילו דברים הכתובים בתורה רלוונטים לחיי, וכן השאלה כיצד להפוך את הסיפורים הללו ליסודות מכוננים ומעצבים בחיי, הן שאלות מאתגרות וחשובות.

במעגל החגים היהודי שני חגים נוספים שבמרכזם התורה (חג מתן תורה וחג שמחת תורה). הסיגד שונה מהאחרים בשני אופנים:

ראשית, הסיגד קושר בין הברית עם התורה לחשבון נפש ומחילה. במילים אחרות, בסיגד הקריאה בתורה הינה הזדמנות לבחון את מעשינו לאור הערכים המכוונים הכתובים בה.

שנית, מקורו של חג הסיגד בארץ ישראל, להבדיל מהחגים האחרים, אשר התפתחו בגלות כתחליף לארץ. הסיגד מחבר בין קיום פיזי לקיום רוחני; בין יצירה בהווה, בארץ, לבין תודעה היסטורית לאומית.

החג ומעמד התורה שעוצבו בתקופתו של עזרא נדדו לאתיופיה, והתעצבו ברוח הצרכים והמאפיינים של הקהילה. לנו עומדת הזכות ליהנות מהאפשרות לחדש את החג כחלק ממעגל השנה היהודי-ישראלי הנבנה בארץ בימינו.