לקראת יום הזכרון הבינלאומי לשואה, הצמוד לט"ו בשבט השנה
בשנת 1938 כתב איציק מאנגר, גדול משוררי האידיש, גרסה משלו לשיר עממי, 'על הדרך עץ עומד'. העץ על אם הדרך הופיע כמוטיב חוזר בשירה היהודית של התקופה ההיא, כסמל לעם הנטוע בגולה, כשסביבו אנשים שפניהם לארץ ישראל. שיר המתאר ומאפיין תקופת סף בחיי העם. בשירו של מאנגר מופיע ילד, המעוניין לעוף כציפור אל העץ ההוא, העומד על אם הדרך, שכן ציפוריו עזבוהו. אמו מצדה חוששת שיצטנן, שיאונה לו רע, והיא מפעילה את כל כוחות השכנוע שישאר עמה. הבן, באהבתו ובדאגתו לאמו, נשאר.
שירו של מאנגר הולחן באותה השנה, ומיד הפך מוכר ומושר בפי כל. עם פרוץ המלחמה שהתרגש וסגרה על יהודי פולין, נטען השיר במשמעות חדשה, שכן רבים הם שבקשו לפרוש כנפיים ולהמלט מפני הרעה הקרבה, ללא הצלחה. אמהות ובניהן, אבות ובנותתיהן, רחוב ועיירה ועיר - עם שלם נרצח.
איציק מאנגר הצליח להמלט מערבה ולהמנע מגורלם של משפחתו ועמו, שנרצחו על אדמת אירופה. בשנת 1948 הוא חזר לביקור בפולין. בזכרונותיו הוא מתאר מפגש פלאי עם מארק אדלמן, איש תנועת הבונד, ממנהיגי ומפקדי מרד גטו ורשה. אדלמן תיאר למשורר את רגעי יציאתו מהגטו הבוער, דרך תעלות הביוב.
'... גטו ורשה לחם וגסס. כדי להכריע את לוחמי הגטו התחילו הגרמנים להטיל פצצות תבערה אל הבתים. החום היה ללא נשוא. אלפי יהודים נשרפו בבתים, הנשק והתחמושת נתמעטו. רבים [...] כבר נפלו בקרב. לאחרונים ששרדו היה מוצא לצאת מן הבונקרים - להבקיע אל ביבי השפכים ולצאת דרכם אל הצד הפולני. בצאתם מן הבונקרים נבוכו לרגעים. להבות הבתים עלו מעברים, כל הגטו היה גוש אש אחד. כך היה בוודאי מראה ירושלים כאשר הציתוה הרומאים. כך בוודאי היה מראה רומא כאשר הציתה נירון.
והנה דקלמה אחת הבחורות שבקבוצתנו את שירך: "אויפן וועג שטייט א בום, שטייט ער איינגעבויגן, אלע פייגל פונם בוים, זיינען זיך צעפלויגן...". דקלמה? לא. לא דקלמה. בקושי, בקושי מלמלה – אך הכל שמעו. כל אשר בקבוצה חשו, כי הציפורים שעפו התפזרו מן העץ. לא סתם ציפורים הן, אלא אבא, אמא, אחים ואחיות, חברים וידידים. היפות שבציפורי יהדות פולין.
הבקיעו את הביבים. לא כל אנשי הקבוצה הגיעו, רבים נפלו בדרך. והיא, הבחורה? מן הראשונים היתה בנופלים. היא לא הגיעה. באותו שיר נפרדה מאיתנו. מן העולם. אלע פייגעל פונם בוים זיינען זיך צעפלוייגן...'. - - - גורל יהודי. מרד יהודי. בחורה יהודיה אלמונית, שמקדשת ברגעיה האחרונים בגטו ורשה שיר יהודי. שיר על עץ העומד על הדרך, ומקפל בשפתו, במילותיו ובצליליו זיכרון של עם, זיכרון עמוק של ענות וגבורה.
מי יתן ונדע להעמיק את שורשינו כאן, מבלי לשכוח ומבלי להנתק גם משורשינו הנטועים שם, מעבר לים ולזמן, על אם הדרך.
לביצוע השיר: https://youtu.be/Aq6LMaFu2OI
על הדרך עץ עומד מחבר: איציק מאנגר, תרגום: נעמי שמר
על הדרך עץ עומד / צמרתו תשוח / עזבוהו ציפוריו / לאנחות הרוח. אל דרום ומערב / ואולי מזרחה / רק הרוח תלטף / צמרתו ששחה. אל אמי אני אומר / "נא הקשיבי, אמא / אף אני ציפור אהיה / וכנף ארימה אל העץ אעופה לי / לא אנוד ממנו / אצייץ לו שיר עליז / ואנחמנו".
ים טרי טרי טרי טרי טרי
אז אמי מוחה דמעה / "בן יקיר, הבן לי / אל תעוף לבד בקור / שמא תצטנן לי" – "אל תבכי, אמי, חבל / על מאור עינייך / כך וכך אהיה ציפור / ואפרוש כנפיים".
שחה אמא ובוכה / "איציק, אוצרי לי / לפחות קח בגד חם / שתהיה בריא לי ערדליים שתנעל / קשור צעיף על עורף / אויה לי ואללי / כה קשה החורף".
ים טרי טרי טרי טרי טרי
"גופיה חמה תלבש / אל נא תתפרחח / או חלילה בין מתים / תבוא להתארח". כמה לי קשה עכשיו / איך כנף ארימה / מה קלה היא הציפור / מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך / אמא אל עינייך / לא נתנה אהבתך / לי לפרוש כנפיים. על הדרך עץ עומד / צמרתו תשוח / עזבוהו ציפוריו / לאנחות הרוח.