facebook-domain-verification=ynjc2b498zojb83bubiyufl1w9bsq7
 

פיילה מעופפת בירושלים / מוקי צור


מתוך דברים שנשא בכנס שיטים הראשון 26/1/2018

אי שם בעלייה השנייה סיפר שלמה צמח כיצד חלוץ זקן עמד עם בן הארץ על גבעה. שניהם השקיפו על הנוף, אמר החלוץ הזקן לנער: אתה כבר תהיה משוחרר מכאביי, מכאבי הגולה. אתה נולדת כאן הנוף הוא נופך.

-כן ענה לו הנער ומה אתה חושב שאני לא מתגעגע אל הארצות הרחוקות, שאני לא כואב כמוך אל האופק , מעבר להרים?

בעוד לי נשאר עוד חודש בשנות השבעים העליזות לוקח בוג'ה את החוצפה ומחליף קידומת. לי יש מניית יסוד ילדית ירושלמית רחבייתית על בוג'ה אך דווקא משום כך לא אהיה בין המברכים אלא בין הדורשים והוא יסלח לי.

דברים אלו מכוונים לשיחה עם האיש אהרון דוד גורדון שנפרד מאתנו לפני תשעים וחמש שנים אי שם בשבט.

כידוע לכולם ארץ ישראל סובלת או חוגגת את העובדה שהיא אוצרת בתוכה את כאב שתי המולדות כפי שקראה לכך לאה גולדברג בשירה.

לפי אמירה זו קיבוץ הגלויות משמעותו געגועים למקום אחר. געגועים כואבים ומתוקים לשפה בה אתה סופר ובה אתה חולם. התקוממות נגד כל מי שמנסה להשתיק את הקולות הללו. אך קיבוץ גלויות הוא גם חלום שבקץ הימים כולם יספרו בשפה אחת ובביטוי אחד אך זאת לא תהיה שפה מצנזרת או מצונזרת אלא שפה המאפשרת קשר.

כפי שהכל יודעים הקמת מגדל בבל האחד היתה דווקא נקודת סיום לשפה האחת. לי נראה כי שם בבניית מגדל כל הבנאים דברו עברית ובכל זאת כבר לא הבינו האחד כי לא ביקשו את השפה אלא כמכשיר קשר בלבד ולא כפגישה אנושית. הם הבינו את המילים אך לא אחד את השני ונפוצו לכל עבר.

במחזה של ברנר 'לילה ויום ' הגיבור מנסה להסביר לאשתו של מהפכן מדוע בעלה שנסע רחוק מלונדון אל זירת המהפכה הרוסית לא כותב לה ולבתה התינוקת מכתב. 'סוציאל דמוקרטים אינם מתגעגעים ' הוא טוען.

בהיות ברל כצנלסון מזכיר ההסתדרות החקלאית ביהודה והוא נדד רכוב על חמור (שלא היה חמור לבן עם יומרות) בין המושבות וביקש לאחות קרעים אמר למסובים המתעמתים זה עם זה בפתח תקווה : אני יודע שיש פה המתגעגעים לבריקדה, ויש פה המתגעגעים לגעפילטע פיש, ואנחנו היינו מוסיפים היום בוודאי למוסיקה אנדלוסית . זה בסדר אמר כצנלסון 'הציונות היא הזכות להתגעגע.'

והיום אנו שואלים מה תעשה הארץ הזו עם משק געגועיה ? כיצד תנהל אותו ומה ממנו יהיה השקעה טובה לתיקון עתידי ומה יתקע אותנו לנצח ?

השאלה שאני מבקש לשאול היא האם אלו שיש להם מולדת אחת , שסופרים וחולמים בעברית. שלא נזכרים במנגינות שהושרו במקום אחר האם אלה נגמלים מן הכאב? הרי בצד כל הילידיות הניכור לא נעלם , תחושת המרחק מן העולם המתוקן פוקדת גם את מי שלא זז ממקומו.

מה נעשה עם הגעגוע הקשה בכולם, הגעגוע אל העתיד ? הוא השואל על מציאות מתוקנת יותר שלא היתה עוד.

כיצד יכולה התרבות לעקוב אחרי משק הגעגועים הזה ?

אי שם בעלייה השנייה סיפר שלמה צמח כיצד חלוץ זקן עמד עם בן הארץ על גבעה . שניהם השקיפו על הנוף, אמר החלוץ הזקן לנער: אתה כבר תהיה משוחרר מכאביי, מכאבי הגולה. אתה נולדת כאן הנוף הוא נופך.

-כן ענה לו הנער ומה אתה חושב שאני לא מתגעגע אל הארצות הרחוקות, שאני לא כואב כמוך אל האופק , מעבר להרים?

האם חסרים ביננו אלו הרואים בבית , במולדת, שדה תעופה ענק אל מעבר? האם העובדה שאין הם מהגרים הופכת את המולדת לבית ?

אם אנו פחות מהגרים במקום , כולנו מהגרים בזמן. ילדותנו אינה דומה לילדות נכדינו. הם מלמדים אותנו כמו בנים של מהגרים באיזה עולם טכני אנו חיים. מה סמליו ומה הן תקוותיו ?

רוזנצוויג היה קצין התותחנים בצבא הגרמני , כיהודי הוא חשש מהציונות הוא טען כי הציונים מבקשים להיות מאושרים. שהם מבקשים להפוך את היהדות מדרך בעולם לדרך לבית מסוים. שהציונות מבקשת לדלג מעל משוכות הנצח ולהשתתף במטלות הזמן . שבמקום להבין שאובדן ביתה של היהדות הוא הסיכוי להגיע אל הנצח היא מתעקשת לחזור להיסטוריה ובכך תהפוך אולי לקרבנה.

אולם הברוש של זלדה ערער על מסקנותיו של רוזנצוויג.

הלהבה אומרת לברוש

כאשר אני רואה