פיילה מעופפת בירושלים / מוקי צור


מתוך דברים שנשא בכנס שיטים הראשון 26/1/2018

אי שם בעלייה השנייה סיפר שלמה צמח כיצד חלוץ זקן עמד עם בן הארץ על גבעה. שניהם השקיפו על הנוף, אמר החלוץ הזקן לנער: אתה כבר תהיה משוחרר מכאביי, מכאבי הגולה. אתה נולדת כאן הנוף הוא נופך.

-כן ענה לו הנער ומה אתה חושב שאני לא מתגעגע אל הארצות הרחוקות, שאני לא כואב כמוך אל האופק , מעבר להרים?

בעוד לי נשאר עוד חודש בשנות השבעים העליזות לוקח בוג'ה את החוצפה ומחליף קידומת. לי יש מניית יסוד ילדית ירושלמית רחבייתית על בוג'ה אך דווקא משום כך לא אהיה בין המברכים אלא בין הדורשים והוא יסלח לי.

דברים אלו מכוונים לשיחה עם האיש אהרון דוד גורדון שנפרד מאתנו לפני תשעים וחמש שנים אי שם בשבט.

כידוע לכולם ארץ ישראל סובלת או חוגגת את העובדה שהיא אוצרת בתוכה את כאב שתי המולדות כפי שקראה לכך לאה גולדברג בשירה.

לפי אמירה זו קיבוץ הגלויות משמעותו געגועים למקום אחר. געגועים כואבים ומתוקים לשפה בה אתה סופר ובה אתה חולם. התקוממות נגד כל מי שמנסה להשתיק את הקולות הללו. אך קיבוץ גלויות הוא גם חלום שבקץ הימים כולם יספרו בשפה אחת ובביטוי אחד אך זאת לא תהיה שפה מצנזרת או מצונזרת אלא שפה המאפשרת קשר.

כפי שהכל יודעים הקמת מגדל בבל האחד היתה דווקא נקודת סיום לשפה האחת. לי נראה כי שם בבניית מגדל כל הבנאים דברו עברית ובכל זאת כבר לא הבינו האחד כי לא ביקשו את השפה אלא כמכשיר קשר בלבד ולא כפגישה אנושית. הם הבינו את המילים אך לא אחד את השני ונפוצו לכל עבר.

במחזה של ברנר 'לילה ויום ' הגיבור מנסה להסביר לאשתו של מהפכן מדוע בעלה שנסע רחוק מלונדון אל זירת המהפכה הרוסית לא כותב לה ולבתה התינוקת מכתב. 'סוציאל דמוקרטים אינם מתגעגעים ' הוא טוען.

בהיות ברל כצנלסון מזכיר ההסתדרות החקלאית ביהודה והוא נדד רכוב על חמור (שלא היה חמור לבן עם יומרות) בין המושבות וביקש לאחות קרעים אמר למסובים המתעמתים זה עם זה בפתח תקווה : אני יודע שיש פה המתגעגעים לבריקדה, ויש פה המתגעגעים לגעפילטע פיש, ואנחנו היינו מוסיפים היום בוודאי למוסיקה אנדלוסית . זה בסדר אמר כצנלסון 'הציונות היא הזכות להתגעגע.'

והיום אנו שואלים מה תעשה הארץ הזו עם משק געגועיה ? כיצד תנהל אותו ומה ממנו יהיה השקעה טובה לתיקון עתידי ומה יתקע אותנו לנצח ?

השאלה שאני מבקש לשאול היא האם אלו שיש להם מולדת אחת , שסופרים וחולמים בעברית. שלא נזכרים במנגינות שהושרו במקום אחר האם אלה נגמלים מן הכאב? הרי בצד כל הילידיות הניכור לא נעלם , תחושת המרחק מן העולם המתוקן פוקדת גם את מי שלא זז ממקומו.

מה נעשה עם הגעגוע הקשה בכולם, הגעגוע אל העתיד ? הוא השואל על מציאות מתוקנת יותר שלא היתה עוד.

כיצד יכולה התרבות לעקוב אחרי משק הגעגועים הזה ?

אי שם בעלייה השנייה סיפר שלמה צמח כיצד חלוץ זקן עמד עם בן הארץ על גבעה . שניהם השקיפו על הנוף, אמר החלוץ הזקן לנער: אתה כבר תהיה משוחרר מכאביי, מכאבי הגולה. אתה נולדת כאן הנוף הוא נופך.

-כן ענה לו הנער ומה אתה חושב שאני לא מתגעגע אל הארצות הרחוקות, שאני לא כואב כמוך אל האופק , מעבר להרים?

האם חסרים ביננו אלו הרואים בבית , במולדת, שדה תעופה ענק אל מעבר? האם העובדה שאין הם מהגרים הופכת את המולדת לבית ?

אם אנו פחות מהגרים במקום , כולנו מהגרים בזמן. ילדותנו אינה דומה לילדות נכדינו. הם מלמדים אותנו כמו בנים של מהגרים באיזה עולם טכני אנו חיים. מה סמליו ומה הן תקוותיו ?

רוזנצוויג היה קצין התותחנים בצבא הגרמני , כיהודי הוא חשש מהציונות הוא טען כי הציונים מבקשים להיות מאושרים. שהם מבקשים להפוך את היהדות מדרך בעולם לדרך לבית מסוים. שהציונות מבקשת לדלג מעל משוכות הנצח ולהשתתף במטלות הזמן . שבמקום להבין שאובדן ביתה של היהדות הוא הסיכוי להגיע אל הנצח היא מתעקשת לחזור להיסטוריה ובכך תהפוך אולי לקרבנה.

אולם הברוש של זלדה ערער על מסקנותיו של רוזנצוויג.

הלהבה אומרת לברוש

כאשר אני רואה

כמה אתה שאנן כמה אתה גאון

משהו בתוכי משתולל

איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה.

בלי שמץ של טירוף

בלי שמץ של דמיון

בלי שמץ של חירות

בגאווה עתיקה עתיקה וקודרת

לו יכולתי הייתי שורפת

את הממסד

ששמו תקופות השנה

ואת התלות הארורה שלך

באדמה, באוויר , בשמש במטר ובטל

הברוש שותק,

הוא יודע שיש בו טירוף

שיש בו חירות

שיש בו רוחניות.

אך השלהבת לא תבין

השלהבת לא תאמין.

הברוש טוען כי הוא מכיל בתוכו היציב, גם את ההרפתקה שבעומק שורשיו מתרחשת דרמה שלמה. שלא אל השלווה הוא צומח אלא אל האור והפרי כי שורשיו מכילים בתוכם עולם שלם.

מירה מינצר יערי המשוררת בת הארץ הוכיחה כי הארץ איננה כתב פטור, והעברית יודעת לא רק למצוא אלא לחפש שהטבע לא נאלם בה אל מול ההיסטוריה והאחריות לו יכולה להיות השראה לדאגת האדם לאדם.

כציפור צמאה שאין לה נקודה בארץ לגשת שם ולרוות, ולהתיר יתדות הצמא ואת מיתריהם והיא נשארת לעמוד בדוגמה אחת עם המקום, שאין לו הפסק והוא מים מן מים מן התהום בעיגול עולם.

מירה מינצר-יערי, ריח הלחם בעולם, ספריית פועלים

ביישוב העברי היהודי בארץ הגעגוע אל המרחק, אל המנוסה לעולם אחר היא חלק בלתי נפרד מהתרבות. האם זה הבדואיזם הנטוע בנו המונע מאתנו לשלוח שורש? האם זוהי ההטבעה ההורית שסוחבת אותנו לגלות נצחית ? האם התאהבנו בנידוי המנכר של הגולה העושה אותנו לאנשים רגישים וחופשיים מכבלים? האם באופן דיאלקטי שבנו אל הגולה האחרונה שהיא הגולה בארצנו אנו ?

ביאליק חיכה לציפור שתבוא מארצות החום אל חלונו הקפוא אך הוא גם ציפה כי בשורתה של הציפור בדרך תביא להגשמת שיר הילדים שכתב על קן לציפור בין העצים. מן בית שקט שכולו שקט שלווה ואהבה. אולם שתי הציפורים עליהן שר חיו בעבותות של גורל . גורל הנדודים וגורל האהבה.

על זה אבא קובנר שר את שירו

וציפורי נוד אינן תועות. קבוע ועומד

בהן לדעת המומחים, הצופן ובכונן אל מסלולן

מעבר לימים הללו מגיעות למקום חורפן

בלי פקפוק, הייתי אומר בלי נדנוד כנף!

ואני בכל זאת תוהה, אם אי פעם

עמדה לציפור קטנה זכות התיקון

על שגגה אחת בניווטה ?

רק אני אמרתי טעות לעולם חוזרת.

רק אני הייתי סיפור תעיה בהמשכים.

וכשלימדתי את לשוני להגיד

בחרתי בך

אתה בחרת בי

ביום זה, לא נפרש בשמו, גם קבלתי החלטה לא נמחלת

שקמתי שקמתי להגות

את כוכבי המעט ממסלול דמו.

אבא קובנר, תצפיות, ספריית פועלים

להיות בן המקום, להכיר את נופו, לדבר עם צמחיו, לחיות את השפה איננו לרכוש את שפת הגורל ולהשתחרר מפרשות דרכים וחלומות רחוקים. אין זו כניעה לקודים גנטים. המולדת איננה גורל אלא לימוד הלשון להגיד בחרתי. לא נבחרתי מאחרים אלא למדתי כי המקום שבניתי מאפשר לי לבחור. לקבל אחריות על בחירתי. לא גורל אלא אחריות. והאחריות מעוררת ספקות, תהיות. לא נישאת על תחושת קרבן ולא משחררת מהעולם אלא יוצרת. גם כשמישהו אומר לאחריות זו מי סמך ובשם מי והאם לא כואב ? היא עונה חירות זו לא 'חירות מ' ולא 'חירות ל' אלא האזנה לקול הקורא מבפנים לחלון הנפתח לקולות התובעים מבחוץ , גם חיפוש שותפים וגם געגוע לתיקון. האדמה מתחת לרגלים היא האתגר התובע לא להסתפק ברוח, בעבים מעל כמו שאמרה רחל המשוררת אלא לנסות לממש כדי להרחיב את קשת החיים.

הארץ אינה ויתור על הדרך בעולם בשם מבצר נעול. היא דרך בעולם המבקשת מימוש גם במקום גם בזמן. גם להיפתח אל כל שנאגר וגם לפתוח את שעוד לא בא לידי ביטוי. דווקא צימאון זה אל שלא נחשף עדיין הוא המחייב אותנו ללימוד ולחג.

הלימוד הזה הוא לימוד מיוחד . הוא לימוד המכוון ליצירת קהילה של משוחחים ולא לכונן סולמות היררכיים בהם רודים אחד בשני. קהילה חוגגת היא קהילה בה מתחדשת התפילה המבקשת צדק , היא קינה על אובדנים וחורבנות אישיים וקולקטיבים ההופכת לסמל. זו תרבות המכוונת ליחיד המתחבר אל הטבע הסובב לא כדי לכבוש אותו אלא כדי ליצור יחד עמו, וגם לקהילה ממנה צומחת מערכת של קבלת החלטות שאפילו מקרינה על הפוליטיקה.

כשעמדה רחל המשוררת לנסוע מהארץ טען כלפיה שמואל דיין שהיא בוגדת בפועלים החקלאיים שכה קשה להם להיאחז בארץ היא ענתה לו נחרצות שהיא מתכוננת להביא מלימודיה בצרפת ידע שיאפשר להפוך את הארץ לארץ פורחת. אך ליתר ביטחון פנתה לגורדון בשאלה על ערך נסיעתה והוא ענה לה סעי לאירופה יש שמים גם באירופה. כיצד יכול היה לומר לה כדברים הללו? הוא ניהל קרב נגד הקרבניות בציונות. הוא ראה בה את ההפך: תשתית לביטוי עצמי. להתמודדות יוצרת ומחייבת עם החיים .

לדעתו הלך רוח של קרבניות מסוכנת גם למי שנופל ברשתה . היא לא רק פוגעת בו אלא היא משחררת יצרים שלא מהססים להפוך את הזולת לקרבן .

כיצד נבדיל בין הביטוי העצמי מערגת הבריחה ? כיצד נשמר את רגישות הגולה במולדת, כיצד נעניק את האחריות האנושית למתמידים?

***

ובכל זאת אני רוצה לייצג נאמנה את ילדי ירושלים ברחביה של מלחמת העצמאות. החלטנו אז כבני הארץ לתכנן פיילה מעופפת. הפגזים שרקו ואנחנו הלכנו למוכר הסידקית של השכונה הפרסי הידוע ניסן לוי שלנו מכר פילמים ולדוקטורים של רחביה מחברות. רכשנו נייר גדול ושרטטנו את המצאתנו. פיילה או גיגית בלשון מודרנית ובתוכה תכננו להציב מקל מטאטא, כתורן. מעליו יהיה פרוש סדין כמפרש ומשאבה של אופניים שתנפח אותו . אך כמה אפשר לנפח? צריך לעשות זאת באופן חשמלי. סוללה של פנס תספיק. אך בכל זאת יש בעיה. איך ננחת ? גם לזה מצאנו פתרון - שורטט חבל. הציור היה מוכן לביצוע אך התעוררה בעיה : מי יהיה המסכן שירוץ כאן על פני אדמה וינחית את הפיילה המעופפת בזמן? לכך לא מצאנו פתרון . כדי לשמור על השלום בקבוצה לא נבנתה הפיילה המעופפת. נדמה לי שאת ההצעה לא לבנות אותה הצעתי אני, לצערי הגדול. מהרבה בחינות עודנו בונים את הפיילה המעופפת הזו. קרעי תכניות, גורלות, נופים מעורבבים מחפשים איך להמריא ואיך לנחות.

כל זמן שיש ילדות ונעורים החולמים ושוגים בארץ , האוזניים יפתחו לבוג'ה את הפה.(פא לימד אותנו לפני שנים הוא שמונים בגימטריה) וזאת התקווה. תקוות הנכדים והנכדות ותקוות הסבים והסבתות.

#יהדותהתפוצות #ארץישראל #כנסשיטים #חברה #טובשבט #בנימיןיוגבבוגה #קיבוץגלויות

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle