"משנכנס אדר מרבין בשמחה", אך השנה נכנס אדר, ואנחנו נאלצנו ולהמתין חודש נוסף לאדר ב', כיוון שהשנה היא שנה מעוברת. אך מניין הגיעה המנהג המוזר של עיבור השנה?
ידוע לנו כי שמות החודשים שאנו נוהגים היום בלוח העברי הינם מאוחרים ומקורם בלוח השנה הבבלי. ידוע לנו גם שהשנה המקראית החלה ב"ראש חודשים" שמאוחר יותר יקרא חודש ניסן. מגילת אסתר, שאנו קוראים בפורים, מציגה מצב ביניים: היא מציינת את שמות החודשים הבבליים (המאוחרים), אך סופרת אותם בספירה העתיקה מניסן – "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר." (אסתר, ג', ז').
עובדה המוכרת לנו הרבה פחות היא שבבית המקדש לא היה נהוג הלוח העברי המוכר לנו, המבוסס על הירח, אלא לוח שמש. בלוח זה השנה החלה ב-א' בניסן, שהיה תמיד יום רביעי, יום בריאת המאורות. חודשי השנה התחלקו לארבע תקופות, כל אחת מהן מורכבת משלושה חודשים בני 30 יום, כאשר לכל תקופה נוסף יום אחד – סה"כ: ארבע תקופות שנה בנות 91 יום, שהרכיבו שנה בת 364 ימים. ארבע התקופות, שכונו מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא.התקופה הראשונה החלה בא' בניסן (יום השיוויון בין הלילה ליום באביב), השניה ב-א' תמוז (היום הארוך בשנה), השלישית בא' תשרי (יום השיוויון בין הלילה ליום בסתיו) והאחרונה ב-א' טבת (היום הקצר בשנה). השנה הורכבה מ-52 שבועות בדיוק, וכך צויין כל מועד ביום קבוע בשבוע, ולא היה צריך לשאול מה לעשות אם ערב שבועות או תענית אסתר יוצא בדיוק ביום השבת.
ללוח השנה השמשי צורף מנגנון התאמה שהוסיף שבוע נוסף לשנה אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה, ושבוע נוסף פעם בארבע שמיטות (כל 28 שנים) הותאמה השנה בדיוק לשנת השמש, והמועדים נותרו קבועים ביחס לעונות השנה.
לוח שנה זה נשמר עד שנת 175 לפנה"ס, אז כבש המלך אנטיוכוס אפיפנס את ירושלים וכפה את לוח השנה הסלווקי-יווני, שהיה לוח ירח. כדי לבצע כפיה זו אנטיוכוס הדיח את חוניו, הכהן הגדול האחרון מבית צדוק, ומינה במקומו כהנים מתייוונים. כאשר החשמונאים כבשו מחדש את בית המקדש הם לא שבו אל לוח השמש. חז"ל המשיכו עם לוח הירח וקבעו את ראש השנה ל-א' בתשרי.
כיוון ששנת הירח קצרה בכאחד עשר יום משנת השמש, לוח ירח ללא מנגנון תיקון מביא לנדידת המועדים על פני עונות השנה – כפי שניתן לראות בלוח השנה המוסלמי, שבו המועדים, כמו חודש הרמדאן למשל, "זזים" קצת בכל שנה, כך שהם יכולים להיות בקיץ, בחורף או בכל עונה.
כיצד מחליטים איזו שנה מעברים?
ההחלטה האם לעבר את השנה היתה תלויה בשלושה תנאים: הבשלת השעורה, הבשלת פירות העצים, וההגעה ליום השיוויון בין הלילה ליום. אם בסיום חודש שבט לא התקיימו לפחות שניים מתוך שלושת התנאים בשניים משלושת אזורי הארץ (יהודה, עבר הירדן והגליל), היו מעברים את השנה ומוסיפים חודש, כדי שחג הפסח יתקיים בעונת האביב – עונת הבשלת השעורים. כמו כן, ניתן היה לעבר את השנה אם נראה היה שתנאי מזג האויר ייעכבו את העליה לרגל לירושלים.
עם השנים ועם התרחקות מרכז חייהם של רוב היהודים מארץ ישראל, ויתרנו על קביעת עיבור החודש והשנה לפי הראיה ותופעות הטבע, ועברנו לעיבור לפי מחזור שנים קבוע מראש – שבע שנים מעוברות בכל תשע עשרה שנים. אך כל העיסוק הזה היה נחסך מאיתנו, אם היינו שומרים על לוח השמש הקבוע של ימי בית המקדש.
המעבר מלוח השמש ללוח הירח לא התקבל בקלות, והמאבקים בין הלוחות הותירו "שאריות" בין דפי ארון הספרים שלנו. אבל על כך בפעם אחרת. אולי בספירת העומר...