חמישה דברים אירעו ביז' בתמוז (הצום הרביעי) שהובילו להכרזת הצום:
1. נשתברו הלוחות – כאשר משה ירד מהר סיני ונחשף לעגל הזהב.
2. בוטל התמיד – הקורבן שנהגו להקריב בבית המקדש כל יום (לא מתוך אירוע מיוחד, אלא כמעשה שיגרה).
3. הובקעה העיר ירושלים – כוח רומאי הצליח להיכנס אל העיר הנצורה.
4. שרף אפוסטמוס [שליט יווני אכזר] את התורה. יש אומרים ששרף את ספר התורה שכתב משה למזכרת לכל ישראל, ויש אומרים שהיה זה ספר התורה שכתב עזרא הסופר, ויש הטוענים ששרף כל כתבי הקודש.
5. הועמד צלם בהיכל – הוכנס פסל להיכל הקדוש.
לאורך השנה העברית אנו נחשפים לצומות שנקבעו לאחר כתיבת התורה (על כן, הם אינם מצווים מהתורה): יז' בתמוז, ט' באב, צום גדליה ועשרה בטבת. כלל הצמות מסמלים מעשים קשים שהתרחשו בתקופות שונות של מלחמות אחים.
יז' בתמוז מסמל את הבקעת העיר ירושלים, לאחר מצור קשה מנשוא של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים (עשרה בטבת).
בתשעה באב נחרבה העיר ירושלים לאחר מלחמת אחים.
גדליה, משארית הפליטה בארץ, נרצח על ידי יהודי (צום גדליה).
כולנו נושאים את מלחמות העבר שלנו – בהן נלחמנו, מהן השכלנו, חלקינו למדנו ואף הצטערנו. אך, אין זה המקום להמשיך להצטער על החלטות עבר. עכשיו יש באפשרותנו ללמוד מכך הלאה. שאלו את עצמכם, מה היה חסר אז באותו רגע של פעולה?
ואולי, בזכות זכירת העבר ומניעי פעולות העבר שלנו נזכור יחדיו ולחוד איך ומה לא לעשות הפעם, היום, עכשיו.
יגאל אלון (בהשאלת רעיון מנפוליאון) אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". כיצד משפט זה מתחבר? ובכן, אנו חיים בתקופה גועשת, אנו מרגישים כי גדול השוני מהמוכר ומהמאחד. אנו, שמצאנו את מקומנו בארץ לאחר 2,000 שנות גלות, מתקשים כעת לזכור את סיבת הגלות ותפקידנו למולה.
מזיכרון לתקווה נסיים במילותיו של זכריה הנביא:
"כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י (יז' בתמוז) וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ (ט' באב) וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י (צום גדליה) וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י (עשרה בטבט) יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ"׃[1]
זכריה הנביא אומר, בתקווה, במשאלה, שיבוא יום ויהיו ימי זיכרון אבל אלו, לימי שמחה, אמת ושלום.
הנוסחה המדויקת להגיע לשם אינה ידועה לי, כשכתבתי את הטקסט וחקרנו את יז' בתמוז, אני ואבי, אמר לי אבי: 'כשכולם יקיימו את מצוות השם'. ואני תוהה לעצמי מהן מצוות השם? מחשבתי נישאת ישירות אל עבר לוחות הברית, עשרת הדיברות החקוקות באבן, המדברות על כבוד, הדדיות, חמלה ומנוחה.
שיתוף הפעולה עם אבי בכתיבת שורות אלו, הביאו לזמן מיוחד שלי ושלו. כאשר כל אחד עסוק בעולמו, במחויבותו, מצאנו אני ואבי את הזמן שלנו לפתוח ספר, לקרוא, לשאול, לדון, לצחוק, להיזכר, לכאוב ולקוות.
ועובדה מעניינת, יצא כך במקרה, שביום בו אכתוב עם אבי על צום יז' בתמוז יהיה הוא יום הולדתי העברי, ג' בתמוז.
