לקראת יא באדר: על העבודה והשלום, על מסירות הנפש / מעיין ירדן

יום הזכרון לחללי תל-חי מזוהה ביותר עם המשפט "טוב למות בעד ארצנו". המיתוס שקם, ובמשך דורות סחף אחריו צעירות וצעירים רבים, נופץ לרסיסים, כיוון שבימינו עצם המחשבה שיש משהו ששווה למסור למענו את החיים אינה מאד פופולארית. אך טרומפלדור, ושבעת חברותיו וחבריו מגיני תל חי, לא רק מתו על קידוש הרעיון, הם חיו על קידוש הרעיון. היתה להם אמונה שהובילה אותם בחייהם, והם היו נכונים לעשות דברים גדולים למענה. הם היו, כפי שכינה אותם ברל כצנלסון ב-'יזכור' שכתב עליהם, 'אנשי העבודה והשלום'. בעבור היותם נשות ואנשי עבודה ושלום היו לחלוצים וחקלאים, שעזבו בתים ומשפחות כדי לחרוש את שממת הארץ.

בעבור העבודה והשלום היה טרומפלדור מראשי ארגון ההגנה היהודית ברוסיה וממובילי ארגון 'החלוץ' להעלאת יהודי אירופה לארץ. הוא לא נח ולא שקט, תמיד חיפש את המפעל האנושי הבא שיגדיל את המעשה הציוני החלוצי, את העבודה והשלום. הנכונות למסור את הנפש בעבור האמונה הזו היא רק הביטוי לחיים של מסירות נפש, והרי זו משמעות הביטוי: הנכונות להתמסר לרעיון עד כלות. אולי יותר מכל זה הרעיון עליו ראוי לחנך ב-יא באדר, יום מסירות הנפש.

מילות היזכור של ברל, שהתגלגלו (בשינויים קלים) להיות היזכור הממלכתי של עם ישראל, הפכו להיות חלק מהקאנון הישראלי, אך נשמט מהן חלק חשוב: אנשי העבודה והשלום. זהו הרעיון לאורו חיו מגינות ומגיני תל-חי חיי מסירות נפש, ולאורו גם חרפו נפשם.