על מקומם של העצב והזיכרון בחגיגת יום העצמאות

שיח בין פעילי תרבות על מהותו של החג

האוסף השמור בארכיון החגים במכון שיטים משמר לא רק את התוצרים הסופיים, אלא גם דגימות מתוך תהליכי העבודה של יצירת ועיצוב התרבות בקיבוצים ומחשבות ודילמות שהעסיקות את יוצריה. יהודה (ויקסי) רביב ז"ל, היה פעיל תרבות ורכז התרבות של קיבוצו רביבים במשך שנים רבות. לאורך שנים אלה ניהל התכתבות עם אריה בן גוריון ז"ל, איש ועדת החגים הבין קיבוצית ומייסד מכון שיטים, שבה שיתף אותו מניסיונו ופעולתו בקיבוץ והתייעץ איתו.

בשנת 1966 שלח ויקסי לאריה את 'מגילת יום העצמאות' החדשה שהוכנה בקיבוץ, כמסכת לחגיגת ערב יום העצמאות. במכתב נלווה כתב ויקסי:

"לגבי מגילת יום־העצמאות, השאלון שחילקנו בשנה שעברה הביא לתשומת לבנו עובדה ידועה – שהמדינה לא הוקמה ביום אחד ואי אפשר בערב שכזה לשכוח לגמרי את ההיסטוריה – יש למצוא דרך כלשהיא להביא ולו בראשי פרקים. אחרי הרבה לבטים הוכן ברגע האחרון ניסיון של קטעים מתוך ציוני דרך בדרך הארוכה של העם. זהו ממש נסיון שגם [ה]מכינים מבקרים אותו וכבר תיקנו אותו אבל – בביצוע שוב היה זה ערב נפלא לדעת כולם בלי הופעות אלא שיתופו של הציבור כולו בקריאה ובשירה בליווי פסנתר. גורם חשוב נוסף (שלצערי הרב גם הוא הולך ונשמט מתחת לאפנו) הוא העובדה של היותנו ללא אורחים בערב הזה – ערב גדול שלנו לבד..."

מכתבו של ויקסי לאריה בן גוריון

מגילת יום העצמאות של קיבוץ רביבים מעוצבת סביב תיאור תהליך הגשמת הציונות והמאבק על הקמת היישוב בארץ ושמירה על ביטחונו. במגילה נכללו מבצעי מלחמת יום העצמאות והמלחמות שבאו אחריה, תוך סקירת תפקידו של קיבוץ רביבים כחוליה אחת במערכות העצמאות.

מספר שנים לאחר מכן, שלח ויקסי שוב מגילת יום עצמאות לעיונו של אריה בן־גוריון. בתוך המגילה שולבו פרקי זיכרון לנופלים, עובדה שעוררה את ביקורתו של אריה. על גבי מגילה זו, המצויה אף היא בארכיון החגים, רשם אריה בן־גוריון את הערותיו בעט אדום. בהערות שרשם בכתב ידו הוא כתב בסמוך לשיר 'הנה מוטלות גופותינו' ולפני השיר 'דודו':

לא! אסור להפוך מועד של שמחה כזה לאזכרה. השנה כולה, בשנים האחרונות רוויות בתמונות אזכרה ויזכור שכזה. די! "דודו" – יספיק לספק בלחן העצוב שלו את רגש ההתייחדות, לכן מוטב בשיר וזעזוע אמנותי מאשר בקריאה ריאליסטי זו." 

הערת אריה על מגילת יום העצמאות של רביבים

בדף אחר, לצד השיר 'תפילה', כתב אריה בן־גוריון :

"לא נראה לי שוב לחזור לעצב ולגורל הנופלים."

ברוח זו, בתוך הכריכה האחורית סיכם אריה את תגובתו למגילה במכתב לויקסי:

"ויקסי ידידי, אני מבין לשאלתך ולחששותיך. לא ישבתי עמכם בערב חג העצמאות ולכן אין לי התמונה השלמה למהלך התוכנית ובעיקר לתחושות האוירה: מה הנקודות המעלות ומה המורידות, היכן האווירה היא מג'ורית והיכן מינורית, ומה דומיננטי. לי נדמה שיש סיבה לשמחה, לציון המתוק מעז. העצבות קיימת יום יום, היא מצטברת אישית, ישובית, אך ערב חג עצמאות יש רק אחת לשנה - היא פסגה - יש חובה וזכות לשמוח (העצבות היא נתון - השמחה [היא] אתגר, התכלית, המשאלה). לכן לא נראה לי הגודש והחזרה אל פרקי האבלות (איני יודע אם נוהגים אתם לעלות לבית הקברות עם שקיעת השמש - אך כאן המקום להתייחדות - ולא במסיבת חג). ואשר להמלצה לקטעי קריאה ושירה אחרים או נוספים - בטוחני שהם מצויים. הם אינם תחת ידי בשעה זו של חצות.  ביקשת שאזדרז לענות - והרי מילאתי מבוקשך - גם אם איני בטוח שכיוונתי לטעמכם."

מכתבו של אריה לויקסי על כריכת המגילה

התכתבות זו היא דוגמה אחת מני רבות לעבודת התרבות החיה שעשו אריה בן־גוריון ושותפיו בתנועות ובקיבוצים בתחומי התרבות והחג בתנועה הקיבוצית. הדילמה, בנוגע למקומם של העצב וזיכרון הנופלים בחגיגות יום העצמאות, במיוחד בשנות המלחמה האחרונות, ממשיכה ללוות אותנו.

חגיגת עצמאותינו, במיוחד בתקופות מורכבות, היא ביטוי מובהק למחויבות העמוקה לתקווה ולחיזוק האמון בעתידנו המשותף כעם.

המגילה ובה הערותיו של אריה:

https://shitim.keysofthost.com/#/item-details/entities_19876-A

לתכנים והצעות לפעילות ליום העצמאות:

https://www.chagim.org.il/independence-day