בליל יום הכיפורים לפני קרוב ל-150 שנה נכנס רבי יוסף דוב סולובייצ'יק לבית הכנסת בעירו בריסק. שם, על פי האגדה, פגש באחד מעשירי העיר שנותר אחרון בהיכל וקרא תהילים. שאל הרב את היהודי האם ידוע לו כי דין חייל הבורח מהלגיון שלו ללגיון אחר הוא דין מוות. פסק העשיר מקריאתו כדי להבין את המשל. וכך דרש הרבי מבריסק: חובתו של חייל לשרת היכן שהוצב. כך גם כל אדם מישראל. ביום הכיפורים, אדם עשיר מחויב בעשיית צדקה, חסד וביטול חובות לעניים. ואילו מי שאין ממון בידו, ביום הכיפורים ירבה בתשובה ותפילה. אתה ידידי ברחת מהלגיון שלך, ובאת לעבוד את בוראך בעבודת העניים, ובזה אמרת לצאת ידי חובה, אף אתה קרוי בורח. כך גורש בבושת פנים העשיר מבית הכנסת ביום הכיפורים.
רבי דוב מבריסק לא רצה בעבודה הרוחנית של אותו יהודי. הוא שלח אותו אל התיקון החומרי בעולם. ממי למד הרב?
צילום: גרשון דינר
בערך 1,500 שנה קודם לכן חיברו חז"ל את פרק נ"ח מנבואת ישעיהו להיות ההפטרה שתקרא בבית הכנסת בכיפור. בנבואה יוצאת דופן זו, הנביא מוחה מול עמו, שאין צורך וטעם בתפילתם, ואין לאל חפץ בצום ועינוי גופם. ייסורים לא יביאו לתיקון. מה כן? '... פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע... שַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים... פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ...'. במילים פשוטות: קחו אחריות, צאו לתקן את החברה, פגשו את האחר מכם ופעלו לחיזוקו. בצעו פעולה חומרית לתיקון בעולם.
אם היה זה פוסט ארוך יותר, היינו חוזרים עוד 1,000 שנה אחורה אל חוקי השמיטה – מצמצמי הפערים הכלכליים, שמעוגנים סביב יום כיפור, והשופר הוא סמלם.
חשבון הנפש שבמרכז יום הכיפורים של ימינו הוא תהליך חשוב. אך בין שכבות החג מקופלת גם קריאה שנתית לצאת לרחוב. לפעול בצורה ממשית לשינוי והבראת המציאות החולה. המאזניים של הימים הנוראים, לא רק שוקלים בין חטא לתשובה, אלא גם שוקלים בין ההשקעה ברוח – ברעיון, בתפיסה, לבין ההשקעה בפועל, במעשה התיקון הממשי.