"רק עם הזיכרון… לא היינו מגיעים עד הלום": ט' באב בין זיכרון למעשה | יעל גרוס-רוזן
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
מראשית ההתיישבות הקיבוצית עלתה השאלה: האם יש מקום לציין את תשעה באב בקיבוץ? הוויכוחים השתנו עם השנים, אבל השאלה נותרה בעינה: מה משמעותו של היום עבור חברה ציונית וחילונית שקמה כדי לבנות מציאות חדשה? האם יש לו משמעות גם עבור מי שאינם כמהים לבית מקדש?
בנימין יוגב (בוג'ה), שעמד בראש מכון שיטים, נהג להזכיר את החורבן בדרשות בר-המצווה אותן נשא בשבתות הקיץ בקיבוצו בית העמק:
בכל השנים עד ימינו ידע העם לזכור את זכר החורבן בתשעה באב. נדמה לי שלא אטעה אם אומר שלולא הזיכרון בכל אלפיים השנה של גולה לא היינו יושבים כאן היום. ללא הגעגועים והבכי ותיקון חצות ולשנה הבאה בירושלים, והצער בימי הצום ותשעה באב לא היינו מגיעים לאפשרות לחוג היום כאן בארץ-ישראל ובבית-העמק. אולם חייבים לומר כי רק עם הזיכרון גם כן לא היינו מגיעים עד הלום. אם ברגע מסויים ההיסטוריה הציונית לא היתה נוקטת בדרכן של בנות צלפחד, שלא מספיק הזיכרון ויש לעשות מעשה ולשנות מציאות של אלפיים שנות גולה, לא היה משתנה מאומה. הזיכרון שמר על עמינו והמהפכה הציונית שינתה את מציאות חייו - גם זאת עלינו לזכור בימים שבין י"ז בתמוז ותשעה באב.
בדבריו מחבר בוג'ה בין שני יסודות: הזיכרון והמעשה. הזיכרון, שנשמר ונמסר מדור לדור, הוא תנאי לבניין, אך הוא אינו מספיק. אלפיים שנות זיכרון וגעגוע שמרו על העם, אך המהפכה הציונית היא שהפכה את הגעגוע למציאות. גם היום אין די בזיכרון אם הוא אינו מוליד אחריות, בנייה ותיקון.
בוג'ה נהג להזכיר שבשפה העברית יש רק "בית" אחד. אין בה הבחנה בין house ל-home. מכאן שגם "חורבן הבית" יכול להיתפס בדרכים שונות: יהיו מי שיתאבלו על חורבן בית המקדש, יהיו מי שיבכו את הבתים שנחרבו בנגב המערבי או בגבול הצפון, ויהיו מי שיראו את הסדקים שנפערו בבית המשותף שהקמנו כאן. כך או כך, הזיכרון אינו יכול להסתכם באבל. עליו לחייב אותנו לבנות בית שיהיה ראוי ליושביו.
אולי משום כך נבואת זכריה, הנקראת בשבת שלאחר תשעה באב, פותחת דווקא בחיזוק ידי בוני הבית:
"תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית-ה' צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת..."
אך בניין הבית איננו סוף הדרך. מיד לאחר מכן הנביא מפרט כיצד נראה בית הראוי לעמוד:
"דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם... וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."
(זכריה ח: ט, יח)
חברה הבנויה על אמת, משפט ושלום יכולה להפוך את ימי האבל והצום לימי ששון ושמחה. בתשעה באב השנה, נבקש לקיחת אחריות על הבית שאנו בונים, ולא רק געגוע למה שחרב.
תגובות