תוצאות חיפוש

לעוד טקסים חנוכה טקסים וקבלות חג / ברכות להדלקת נרות החג נוסח קיבוץ יגור נר ראשון הוא אור המכבים. לכבוד עמידת מעטים מול רבים לכבוד הניסים, ועל כל הגבורות. לכבוד השלהבת ואש המדורות. זהו אור הנישא עם מרוץ הלפיד משדות מודיעין ועד ימי העתיד. נר שני הוא אור ראשונים. לכבוד החלוצים שהפריחו גנים, זרעו בדמעה וקצרו בשדות היכו שורשים ונטעו יסודות. זהו אור ההולך כעמוד הענן מוביל את הדרך, יודע לאן. נר שלישי הוא אור ילדינו. לכבודו של הדור הגדל מול עינינו לכבוד ממשיכים מעשי האבות נושאים בליבם חלומות ותקוות. זהו אור הנותן אמונה להגשים אגדה ישנה בכוחות חדשים. נר רביעי הוא אור העולים. לכבוד הגוברים על הרבה מכשולים לכבוד שערים וידיים פתוחות לקיבוץ גלויות מכל ארבע רוחות. זהו אור המגיע מקצוות הנכר מקביל ומבטיח את פני המחר. נר חמישי. הוא אור היצירה לכבוד הפסל וכותב השירה לכבוד איש הזמר, אמן המחול לכבוד השולחים את ידם במכחול. זהו אור הצובע את פני הזמנים בקשת יפה של צלילים וגוונים. נר שישי הוא אורו של הבית. על חן המקום שבנו הכפיים לכבוד שייכות וקירבת הלבבות ושבת גם יחד בנים ובנות. זהו אור הלוקח אותך ואותי ביחד, אל תוך מעגל אמיתי. נר שביעי אור חירות האדם לכבוד המצפון שקולו לא נדם לכבוד זכות החופש לדעת, לחשוב לבחור, להבין, להיות, לאהוב. זהו אור השומר שלעד לא ייתם החול, הים ותפילת האדם. הנר השמיני זהו אור השלום. האור שיפציע מתוך החלום לכבוד היונים על צריחי החומה לכבוד השירים של אחרי המלחמה. זהו אור הדולק לנו לילה ויום כמה, נכסף, מיחל לשלום. עוד לחג >

לכל היצירות פסח ספרות ושירה / רחל שירי אביב ​ אָבִיב הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ, אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? – הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ, וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין. מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ, אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב? אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו? הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם? הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי... אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם, רַק הַפַּעַם... הַפַּעַם וְדַי! אָבִיב וְהִנֵּהוּ שׁוּב לְפָנַי – מִתְחַטֵּא, מְשַׁדֵּל, מְפַיֵּס וּמַדְלִיק בְּלִבִּי מְדוּרָה כִּבְחַג שֶׁל בַּעַל הַנֵּס. עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְּרִיתִי, לִי רֵעִים בְּסֵתֶר הַיָּם, וְשִׂיחַת אִילָנוֹת אָבִין כִּשְׁלֹמֹה הַנָּבוֹן בָּאָדָם. לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה בִּי נִיב, לְחֶדְוַת הַשֶּׁמֶשׁ בַּיּוֹם – הַאֲנִי אַכְלִים אֶת הַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת לִי לְשָׁלוֹם? אָבִיב כָּזֶה מֵעוֹדוֹ: מִתְגַּלֶה בְּמַפְתִּיע וּמֵשִׂיחַ, מֵשִׂיחַ לַלֵּב, בְּלִי אֹמֶר – רַק רֶמֶז, רַק זִיע. אֶל גָּדֵר דְחוּיָה, אֲפֹרַת פָּנִים, רַבַּת הַכְנָעָה לַגּוֹרָל, קַבְּצָנִים עַלִּיזִים – סַבְיוֹן וְחַרְדָּל – נִדְחַקִים בַּסָּךְ. צִיץ הַגִּנָּה – וַאֲנִי. עוֹף הַשָּׁמַיִם – וַאֲנִי. שֶׁהִגִּיעַנִי לְחַג הָאָבִיב – יְבֹרָךְ! עוד לחג >

פסח שיר וזמר link באגוזים נשחקה מילים: יצחק אלתרמן לחן: יואל ולבה בֶּאֱגוֹזִים נְשַׂחֵקָה – חַג הַפֶּסַח בָּא! זוּג אוֹ פֶּרֶט, זוּג אוֹ פֶּרֶט, מָה אֶצְלִי בַּיָּד? אִם נִחַשְׁתָּ וּמָצָאתָ – הֵם כֻּלָּם שֶׁלְּךָ. לֹא נִחַשְׁתָּ, לֹא מָצָאתָ – תֵּן לִי אֶת שֶׁלְּךָ! באגוזים נשחקה בארץ הפרמידות חד גדיא - כספי חד גדיא - קיפניס חסל סידור פסח שמחה רבה עוד לחג >

לכל היצירות שבת ספרות ושירה / ש"י עגנון מאירים נרות הרבה תמול שלשום, עמוד 262 שבת. נסתלקו פנים של זעם וכל לשון רכה וטובה, ומכל בית ומכל חצר מאירים נרות הרבה, וכל העיר דומה לפלטרין שעיטרום בנרות ובפנסים. כאן דלוקה מנורה וכאן עששית, כאן קערה מלאה שמן זית וכאן נרות זכים ולבנים. כאן שני נרות כנגד זכור ושמור וכנגד שני לוחות הברית וכאן עשרה נרות כנגד עשרת הדיברות, כאן שבעה נרות כנגד שבעת הימים וכאן שנים עשר נרות כנגד שנים עשר שבטי ישראל כאן, נרות כמספר אנשי הבית, וכאן נרות בלא מספר. יש בתים וחצרות שבכל הלילות אין רווים אור נר, בא שבת כל הבית מאיר. בני אדם שבימות החול אינם חשובים בעינך, דומים באותה השעה לבני מרום, נסתלקו פנים של זעם וכל עין מאירה. באותה שעה נראים בשמים ממעל כל מיני גוונים נאים, אם מפני שמלבושי שבת משתקפים בהם או מלבושי שבת נאים מפני שזוהר הרקיע משתקף בהם עם כניסת השבת. עוד לחג >

ט"ו בשבט ספרות ושירה Heading 6 בנימין טנא אילני ​ אח לרוח אילני ולשמש הזורחת. צמרתו מעל גני הוא מרכין עמוס תפרחת. וקושב אלי בלי ניד: רע נאמן, ידיד. כל שומע לי יצחק: איזה מין ידיד ורע? מסוקס הוא מצולק, את שנותיו אין איש יודע! יבוסם להם הצחוק! ואני גזעו אחבוק, ואלחש לו: - רע טוב, הוי למדני-נא, רב כח, ראש אחר סופה לזקוף וכמוך שוב לפרוח, ולבלב, לבלב בלי קץ- הוי למדני נא העץ. אילני חודש שבט ט"ו בשבט בגולה לנוכח השקד מעט אצטגנינות מרחב שדה וירק עצים נטיעה סיפור רטוב בשבט עם כנסת ראשונה עץ אגס עץ התפוח פירות חמישה עשר בק"ק בטלון צו הבריאה שיר לט"ו בשבט עוד לחג >

לכל היצירות ראש השנה ספרות ושירה / נתן יונתן טיוטה על לוח השנים ​ כשאנו אומרים יום רואים אנו זוטות חייו של בן אדם על אדמות. כשאנו אומרים שבוע זוכרים את עוני התמיד של האדם את עמלו הלחם והעצב. וכשאומרים אנחנו חודש אומרים את התקווה המתחדשת כלבנה המתמלאת לימים טובים מאלה. וכשאומרים אנחנו שנים... שנים... קול דמי הזמן צועקים אלינו מן האדמה ונושאים עיניים עצובות אל השמים וכל צבאם. עוד לחג >

לכל המקורות שבת מקורות והגות/ ​ אור פניו של אדם בשבת בראשית רבה, י''א "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אתו" - ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם. לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע כמו שהוא בשבת. עוד לחג >

לכל היצירות חנוכה ספרות ושירה / ח. נ. ביאליק בעיר ההרגה, למתנדבים בעם ​ וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים: בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים. וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים, נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים". עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים, וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים... מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ, וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ, וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן הַפָּלִיט וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס – – – וְלָמָּה תֵבְךְּ, בֶּן-אָדָם, וְלָמָּה תָלִיט אֶת-פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? – חֲרֹק שִׁנַּיִם וְהִמָּס! ביאליק ב"עיר ההריגה" מבקר את מעשי "בני בניהם של המכבים, וב "למתנדבים בעם" משווה בין דור המכבים לדורנו, וקורא לקחת דוגמא מהמכבים: "העמידו את עמכם, הקימו הדור! חִשפו או, חִשפו אור!" לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז! בִּמְעָרוֹת הַצּוּרִים, חֳרָשִׁים מְצִלִּים, הִתְלַקְּטָה הַפְּלֵיטָה בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים, צִחֲצוּחַ חֲרָבוֹת עִם רִנְנַת הַתְּהִלִּים כְּאֶחָד הֵשִׁיקוּ דְּמִי יְעָרִים וּסְלָעִים, וּבְמַחֲבֵא חֳרָשִׁים, בִּמְעָרוֹת אֲפֵלָה, יְשׁוּעָה גְדוֹלָה גָּמֵלָה. וַאֲנַחְנוּ דּוֹר דַּכָּא, קְצַר יָד, בְּנֵי עַם-עָנִי, עַל-לִבּוֹת בָּנֵינוּ נַהַלְמָה-נָּא חוֹצֵץ, וּדְבַר אֲדֹנָי עַמּוּדֵנוּ הַיְמָנִי, וְהוּא פַּטִּישֵׁנוּ הַמְפוֹצֵץ! עוֹד לֹא כָל-כֹּחֵנוּ נָתַנּוּ לָבֹז – בֵּאלֹהִים לָנוּ עֹז! לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם! בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה! בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ! מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה – הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ! כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה: אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה! כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה, שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה, הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה, וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה; וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם! חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר! אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ – לֹא דָעֲכוּ כָל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמּוּ; מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה, מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה. עַל-קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ – עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ. הוֹי, הָבוּ-נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה! נָגֹלָּה-נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה! נַחַשְׂפָה-נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים! הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים! הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר! חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר! עוד לחג >

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ סבתא לדרר (כוכבי) ים סוף של חמיצה / טרנסילבניה שוחחו מיכל גנס, יענקלה, דינה גולד, מצובה. בילדותה היתה סבתא לדרר בכפר קטן וסגור בטרנסילבניה (שמשון ושרה בקרו בכפר לפני כשנה: מ70- המשפחות היהודיות שחיו בו לא נותר זכר, ובקושי רב מצאו את (המקום בו היה ביתם. ​ תושבי הכפר הזה אהבו, לא עלינו, לשים בכוס עינם. וכך ארע, שאביה של סבתא, שהיה איש נכבד בכפר, הביא פעם אחת לכבוד חג הפסח חבית לא קטנה של יין איטלקי משובח. ​ עברה השמועה מפה לאוזן ופשטה בכל הכפר. הזדרזו האנשים ובאו והתאספו בביתו של בעל החבית כדי לטעום טעימה של כלום. כי זאת לדעת: מפני כבודן של ארבע כוסות אין טועמים לפני הסדר יותר מטעימה של כלום. ​ טעמו האנשים טעימה קלה, ויראו כי טוב, ויטעמו עוד טעימה אחת קטנה. ​ ויהי בראותם כי טוב, ויטעמו שוב ושוב עד לא ידעו בין פסח לפורים. והרי בכל דור –ודור חייב אדם להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים מה עשו? לקחו את הבורשט (החמיצה), שהיתה מוכנה לסדר, ושפכוה על רצפת החדר ..ועברו את ה"ים" בחרבה. ​ כך חגגו באותה שנה את הפסח בכפר. עוד לחג >

לכל המקורות ט"ו באב מקורות והגות/ ​ הסוללת הראשונה התאהבה והחליטה לעזוב המכבי הצעיר: 80 השנים הראשונות חלפו חודשים ספורים, ועוד שתי חברות וחבר נוספו לגרעין ההכשרה. לפני הסוללים עמדה הבעיה היכן להתגורר בחורף אשר החל נותן אותותיו. אז הוחלט לפנות לעזרת "המכבי" וה"מכבי צעיר" בארץ למען יקימו על אדמת כפר המכבי את הצריף הראשון, "אשר יהיה למקום מגורים לנו ולקבוצות ההכשרה שלנו בעתיד". כתוצאה מפנייה זו של החברים, קיבלו ראשי המכבי ו"המכבי צעיר" החלטות בנוגע להקמת הצריף, אך בפועל הצעדים המעשיים היו מעטים. במאמץ קשה של אחד מחברי הקבוצה הצליחו חבריה להקים את קירות הצריף ותקרתו במשך ארבעה חודשי עבודה. בינתיים הגיע החורף והסוללים עברו לצריף מבלי שיש בו חלונות ודלתות, ולא היה אפשר להדליק בו אור מכיוון שהרוחות שלטו בו. ואין מה לדבר על חשמל, כמובן. תנאים קשים אלה הפריעו מאוד למהלך חיי הקבוצה, בעיקר בשטח התרבותי. בינתיים אירע אירוע קשה בקבוצה. הסוללת הראשונה התאהבה באחד מחברי כפר המכבי והחליטה לעזוב את הקבוצה. ימים אחדים היו חברי הקבוצה מדוכאים מעזיבתה, אולם מיד התעודדו. הם ראו בכך מכשול ראשון בחיי החברה, ומי יודע אילו מכשולים עוד צפויים להם בעתיד. עם עזיבתה השתנה מאוד לטובה היחס החברתי בקבוצה. האמון שרכשו איש לרעהו והרצון העז להמשיך ולהחזיק מעמד בכל התנאים ולמרות הכל, הצעידו את החברים קדימה, ובינתיים אף נוספו עוד חברים. עוד לחג >

לכל המקורות האחד במאי מקורות והגות/ אריה כספי אי השוויון הפך ממציאות מדכאת לאידיאל מתוך: שוויון לא יצמח כאן, הארץ, 1999 בני אדם נולדו שווים. לא בכישוריהם, אלא בזכותם לאושר. כך סיפרו לנו פעם. היום אנחנו יודעים שזה קשקוש. אי השוויון הפך ממציאות מדכאת לאידיאל של חברת השפע המערבית. הבלתי מוסרי הפך למוסרי. אין זה מקרה שבישראל, כמו בלא מעט מדינות אחרות, צומחת תנועה פשיסטית על ברכי האידיאולוגיה של הימין. מי שהופך את אי השוויון הכלכלי לעקרון מוסרי, מקבל בסוף היום את אי השוויון בפני החוק כשיטה פוליטית. עוד לחג >

לכל פרשות השבוע לך לך שבת/פרשת השבוע/ ש לך לך בעריכת בנימין יוגב (בוג'ה) תקציר הפרשה פרשת לך-לך נפתחת במאורע המכריע בחיי אברהם. בפקודת ה' עוזב אברם את ארצו ומולדתו ועולה לארץ כנען. באלון מורה בונה אברם מזבח לה', שמבטיח לו שלזרעו יתן את הארץ. בגלל הרעב הנכבד בארץ הוא יורד מצרימה, והוא מחלק את הארץ בינו לבין לוט בן אחיו, כי צר המקום לעדרי שניהם. לוט מדרים לככר הירדן ואברם נשאר בין בית-אל והעי. פעם שניה אומר האל לאברם כי כל הארץ תנתן לזרעו "צפונה ונגבה וקדמה וימה" וזרעו יהיה רב כעפר הארץ. הפרשה מספרת לנו על מלחמת ארבעה מלכי ארם נהריים וחמשה מלכי ככר הירדן. במלחמה זו נשבה לוט ואברהם מתערב במלחמה ומשחרר את בן אחיו. הוא אינו לוקח מן השלל. כאן מוזכר לראשונה מלכי-צדק מלך שלם, כהן לאל עליון המקדם את אברם בלחם ויין ומברכו. בהמשך הפרשה שואל אברם את ה' כיצד יירש את הארץ והוא ערירי, ואומר הכתוב: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו: כה יהיה זרעך. והאמן בה' ויחשבה לו צדקה." (בראשית טו: ה'-ו') בברית בין הבתרים חוזרת ההבטחה, מפורטים גבולות הארץ ומוזכר השעבוד שעתידים צאצאיו להשתעבד בארץ זרה, ועל הגאולה שיגאלם ה'.שרי אשת אברם נותנת לו את הגר שפחתה לאישה. אולם בקנאתה מציקה הגבירה לשפחתה והיא בורחת. מלאך ה' מתגלה אליה ומודיע לה על הולדת בנה, ישמעאל. ה' משנה את שמו של אברם לאברהם ומצווהו על ברית המילה. הוא מבטיח בן לשרי ויקרא שמו יצחק והוא משנה את שמה לשרה. אברהם מקיים מצוות מילה לעצמו, לישמעאל בן יג' שנה ולכל אנשי ביתו. נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה • אברהם – אב המונותיאיזם (אמונה באל אחד) • תחילת היישוב העברי בארץ כנען • אברהם: אב האומה או אב המון גוים? • "לך-לך": משמעויות שונות מאברהם ועד היום • מידותיו של אברהם • דמותה המוסרית המורכבת של שרה אימנו • ברית בין הבתרים • יחס המקרא לישמעאל • ברית מילה קטע מהפרשה - בראשית י"ב: א'-ו' ויאמר ה' אל אברם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כול משפחות האדמה. וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן-אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן, ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען. ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ. דברי מדרש וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט." (בראשית יב: ד) אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת! וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקים בנכוש בשעת הנכוש, בעדור בשעת העדור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת! אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". ויגד לאברם העברי", ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן --- ר' יהודה אומר": כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד; ר' נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר; ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי. נקודות לדיון • האם המדרשים הנ"ל רואים את אברהם כאב האומה העברית בלבד, או "אב המון גוים"? • מה הפירושים השונים למקור המילה "עברי"? נסו לחשוב על פירושים אחרים. • מה ההיבטים השונים שעולים במדרשים האלו ביחס לארץ ישראל וייחודה? • למה המדרש הראשון מדביק את תכניו דוקא לפסוק זה (בראשית יב:ד)? מהספרות העברית - א. עלי ואברהם זקן, יושב בחנות אותה ירש מתרח אביו ואותה יוריש לבנו. על המדפים מסביב --- הפסילים, פניהם התפלים כמו צוחקים בלעג "לך-לך"... כן, היטב הוא זוכר. עד יום מותו תצרוב הקריאה בלבו. "לך-לך". כבר אבד לו מנין השנים מאז. את הדלת סגר. חשב על הילדים אשר יאבדו בתלאות הדרך, על הרעב בינתים אמתין" חשב. וכעבור שנים" "אלו הייתי יותר צעיר"... ועכשיו זקן אברהם. יושב בחנות בין הפסילים, נדון לגיהנום נצחי בו נצלים אתה הנעולים בביתם עם זעקת "לך-לך" בלבם. ועוד משהו: אברהם ושרה/ איציק מאנגר (בתרגום מאידיש) "אברמל, מתי יהיה לנו בן? הן אנו זוג בא-בימים. כל אשה בגילי כבר הרתה לפחות שמונה-עשרה פעמים." אברהם אבינו מחיך ושותק ומוצץ מקטרתו בכל-פה: "בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה." "אברמל, כל לילה שומעת אני --- בשרי מתיפח מרה. והגר הן אינה אלא אמתך ואני אשתך הכשרה. עתים לי נדמה, הכוכב בשמשה הוא נשמת ילדנו. כל ליל היא נעה ונדה באין מנוחה תוך רוח וגשם וצל." אברהם אבינו מחיך ושותק ומוצץ מקטרתו בכל פה: "בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה." "בראותי לפעמים איך בשמש, בחול, משחק לו בנה של הגר, ואני מלטפת ראשו הקטן, ידי --- בה יגון כה מוזר. ועת הילד אקח בחיקי, ונבון חיוכו ונלבב, אחוש בעיני לחלוחית משונה ודמי יעגם וידאב. אברמל, מתי יהיה לנו בן? הן אנו זוג בא-בימים. כל אשה בגילי כבר הרתה לפחות שמונה-עשרה פעמים." אברהם אבינו מחיך ושותק ומוצץ מקטרתו בכל פה: "בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה." מארכיון החגים הקיבוצי – מיכאל, כפר בלום, 1995 הפרשה פותחת בהוראה מוזרה ביותר: "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך אל הארץ אשר אראך". מה קדם להוראה הזאת? מתי "נפגשו" לפני כן? כל זה נסתר. החשוב --- "וילך אברם כאשר דיבר אליו האלוהים". אין כל אומר ודברים: שאלות, תהיות, בקשת מפת דרך, מקום הארץ? כלום! האם אברם, טיפוס כה נאיבי שהולך בלי לשאול דבר?! בימינו ודאי היו מדביקים לו את התואר "פרייער". לא כן התורה והמורשת עד ימינו. הרעיון הממוקד בהוראה --- בחינת מידת נאמנותו להבנתו של האיש --- אברם, לאידיאה אליה נצמד, אותה נדרש לקיים. גם אנחנו, חניכי תנועות הנוער החלוציות-ציוניות (בגולה), שמענו את אותו קול ששמע אברהם אבינו, ואף אנחנו הלכנו על פי אותו צו לארץ "אשר אראך". ואנחנו כאן כמוהו. זה היה גם המבחן האנושי העמוק שלנו עד היום הזה. עוד לחג >