תוצאות חיפוש

חג הסיגד שנציין השבוע (כ"ט במרחשוון), חמישים יום לאחר יום הכיפורים, מציע לחברה הישראלית הזדמנות. לאורך כ-2,500 שנים, יהדות אתיופיה העמידה במרכז החג את השאיפה לחידוש הברית עם אלוהים ואת התקווה לשוב ולהיבנות בירושלים. במציאות הישראלית הנוכחית הברית והתקווה חיוניות לחיזוק החוסן והתמודדות עם אתגרי השעה. בחג הסיגד מודגשת ברית רחבה יותר מאשר עם האל לבדו. מודגשת גם הברית בין אדם לחברו, בין קהילות, בין אזרחים, בין דומים ובין שונים. בתוך הימים הקשים בהם אנו נמצאים, מתגלה עוצמתה של ברית הגורל הישראלית האזרחית, המוכיחה את עצמה על אף המחלוקות הפנימיות הרבות. הברית בינינו מבוססת לא רק על תפיסת גורל משותף אלא גם על תפיסת ייעוד משותף. ברית זו היא סימן לאמון, לתקווה שלא פגה, לעתיד משותף. לא פשוט לתחזק תודעת ברית ייעוד משותפת במציאות הנוכחית. לא פשוט, אבל הכרחי. התקווה לעתיד והברית שלובות יחדיו; אם אין תקווה אין משמעות לברית, ואם אין ברית אין דרך לממש את התקווה. במבט אקטואלי, העלייה לראש הר או עץ גבוה כדי להתפלל על חידוש הברית, כחלק ממנהגי החג, נראית רלוונטית מתמיד. מראש ההר ניתן לראות אופק ולראות את התמונה הגדולה. רק כשישנם היכולת והרצון להרים את הראש ולהתבונן מעבר לפרטי ולמגזרי, מעבר למקומי ולרגעי, רק אז מתגלה המציאות הרחבה ומתבהרים כיווני הפעולה. התקווה היא הכוח שהופך אמונה למעשה. כעת, כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לקחת אחריות מעשית ולפעול לחיזוק הברית והתקווה לעתיד המשותף שלנו כאן במדינת ישראל, על אדמת ציון אליה ייחלנו. זה בידיים שלנו. תודה מיוחדת לרב ד"ר שרון שלום שסייע במחשבה שמאחורי הדברים. תמונה: דוידי ורדי, מתוך פיקיויקי

לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים העלנו מקורות מארכיון החגים הקיבוצי המספרים על המלחמה מנקודות מבט ומעמדות שונות של מספר חברות וחברי קהילות קיבוציות. ******** מחזור לימים נוראים הסופר והעורך מרדכי אמיתי, חבר קיבוץ שריד, סבר שלא מספיק לזכור את המלחמה באמצעות ארכיונים, סרטים וכתיבת יומנים בלבד, אלא שיש לנצורה לנצח כחלק מארון הספרים היהודי. הוא ניגש אל מחזור התפילה ויצר מדרש ייחודי ומצמרר השוזר את התפילות והפיוטים אל ההווה האיום של חייו. המדרש של מרדכי איננו רק היסטורי, אלא גם קיומי. הוא ניצל את היום המוקדש לקשר בין אדם למקום, והוסיף אליו תהיות המתבקשות נוכח ההרג והחורבן. הודעות יומיות על לוח המודעות בין תיקי הארכיון מצאנו פריטים ייחודיים מתקופת המלחמה. אחד מהם הוא אוסף הודעות יומיות שפורסמו בקיבוצים על לוחות המודעות במטרה לעדכן, לשתף ולארגן את הקהילה בימים הקשים. דרך ההודעות ניתן להציץ אל הסוגיות שעל הפרק. כמו למשל, עדכון מהלוחמים בחזית, חיי הפנאי במקלטים, פתרונות תעסוקה לילדים, ועוד. שיר לזכר ישי עוזרד, במלאת שמונה לנפילתו ערב המלחמה ישי סיים תקופת שיקום ארוכה לאחר שנפצע קשה בראשו במהלך מלחמת ההתשה. בתקופה זו הוא גם נישא וציפה לבת. עם פרוץ המלחמה הצטרף לכוחות בסיני. בכ"ה בתשרי, במהלך קרב קשה במתחם "מיסורי", נפל בשבי והוצא להורג ע"י החייל המצרי שהוצב לשמור עליו. שבוע לאחר שנפל נולדה ביתו. "המלחמה על השפיות" - מאבק בין חיוב החיים לקללת המציאות קיבוץ בית השיטה ייזכר לעד כקיבוץ ש-11 מבניו נפלו במלחמה, הקיבוץ בו נוצרו נכסי צאן ברזל כמו השיר 'החיטה צומחת שוב' שכתבה דורית צמרת, ולחן הפיוט 'ונתנה תוקף' של יאיר רוזנבלום. אפרת בת-שלם, רכזת התרבות של הקיבוץ בזמנו, מספרת על ימי המלחמה שלה, כרכזת תרבות, ה"מלחמה על השפיות". בקיבוץ חלוצי כבית השיטה לכל אחד ואחת משימה משלו בימי המלחמה. הלוחמים שגויסו לקחו ציוד בצ'ימידן, ויצאו לשדה הקרב. אפרת, רכזת התרבות, שלפה את 'תיק המלחמה' שלה, ויצאה להיאבק על הרוח. היא גייסה למלחמתה את טובי האמנים והאמניות, ואת אנשי ונשות הקיבוץ עצמם. ביניהם, נחום שריג, מח"ט הנגב במלחמת השחרור, שעמד מול חבריו וחברותיו לקיבוץ לסקירה על מצב המלחמה, טרם נודע לו על בנו יוסף שנפל באחד מקרבות הבלימה ברמת הגולן. ברקע, ידיעות ראשונות על הנופלים, ועל לוח המודעות מתנהל 'קרב' בין מודעות התרבות לבין מודעות האבל.

אחד מתפקידיה של התרבות הוא לתת מזור לכאבים הקיומיים של האדם. חג סוכות מפגיש אותנו עם אחד הנושאים הכי קשים לעיכול בנפשנו – ארעיות. "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג, מב-מג) אם פסח הוא החג המזכיר מדי שנה את יציאת מצרים, למה דרוש לנו חג נוסף כדי לזכור את הישיבה בסוכות במדבר? המסר החינוכי המרכזי של פסח הוא שעלינו לזכור שהיינו עבדים, ולדאוג שלא אנחנו, ולא אחרים, נחיה שוב בעבדות. המסר החינוכי של סוכות הוא אחר. החג נועד להזכיר לנו שהקבוע היחיד הוא השינוי, ולעמת אותנו עם העובדה הזו מדי שנה. הקירות נותנים לנו אשליה של יציבות וקבע. אבל במציאות הכל זורם - 'פאנטה ריי', כמאמר הפילוסופים היוונים, דבר לא קבוע, גם לא עתידינו האישי. על פי ארבע האמיתות הנאצלות במסורת הבודהיסטית, היאחזות בגשמי היא מקור כל הסבל האנושי. לכן אני רואה בסוכות הזדמנות רוחנית להתמודד עם הארעיות של הקיום. להקדיש שבוע בשנה לחיים בין קירות בד במקום קירות בטון. אולי אם נפגוש את הארעיות כל שנה, אולי יהיה לנו קל יותר להתמודד עם שינויים שיתרגשו עלינו. מיקום החג בסתיו מעמיק עוד יותר הסתכלות על החג כהתמודדות עם ארעיות הקיום. מחד, סוכות מסמל את השמחה שבסיום עונת האסיף. לאחר שהחקלאים והחקלאיות ציפו בחרדה במשך חודשים רבים ליבול, נגמר המתח, היבול נאסף, העתיד הקרוב ברור ומובטח. מאידך, עם האסיף מגיע גם חילוף העונות ואיתו פחד חדש – איזו עונת גשמים צפויה לנו? האם ירד מספיק גשם? האם ירד יותר מדי גשם? וכך החיים החקלאיים זורמים, כמו נהר, בין פחד ורווחה. על האדם להתמסר למציאות הזו כפי שהיא, כי ההיאחזות במצב הלא משתנה עלולה לכאוב יותר. האם החיים שלנו היום, שעבור רובנו רחוקים מהקרקע ומעונות השנה, שונים במהותם? בשנה זו במיוחד רובנו חווים פחד גדול משינוי. פתאום מוצבים סימני שאלה ליד דברים שהרגישו לנו מובנים מאליהם במדינתנו. מי שזרעו כאן את חייהם, משפחותיהם ואהבותיהם חוששים מאוד מבצורת (מטאפורית). הבה נתכנס בסוכות, ניזכר שהקבוע היחיד הוא השינוי ונעסוק בשאלה - איך לרתום את כוחותינו לכך שהשינוי המתרגש עלינו יהיה כזה שמוביל למענה על צרכים של כמה שיותר אנשים ולבניית חברה מיטיבה וצודקת.

בַּמֶּה לְהַתְחִיל / אלי אליהו אוּלַי אֲנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי, לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל? אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק שֶׁהִצְטַבֵּר עִם הַשָּׁנִים וְקוּרִים שֶׁל אַשְׁמָה שֶׁנִּטְווּ בִּדְמָמָה בַּלֵּילוֹת. אוֹ אֲגַלְגֵּל תְּחִלָּה אֶת הַבְּדִידוּת שֶׁכִּסְּתָה אֶצְלִי מִקִּיר לְקִיר וַאֲנַקֶּה תַּחְתֶּיהָ, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב וְתַּבְרִיק רִצְפַּת נַפְשִׁי כְּאִלּוּ לֹא דָּרְכוּ עָלֶיהָ מֵעוֹלָם. וְאוּלַי אֶדְחֶה זֹאת לְפַעַם אַחֶרֶת. אַחֲרֵי הַכֹּל, עֲדַיִן אֶפְשָׁר לְהַלֵּךּ פֹּה, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת, יֵשׁ לוֹמַר, עֲדַיִן רוֹאִים דַּרְכָּם אֶת הָעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה, הַשִּׁיר הַזֶּה. וְתוֹכוֹ הָרָצוּף אַהֲבָה. יום הכיפורים הוא נקודת ציון יהודית וישראלית. נקודה בזמן שלאחריה דברים לא חוזרים לקדמותם. משבר שמחייב בדיקה עמוקה של מה שקרה והבנה של הדרך שהובילה אותנו. ברמה האישית, הקהילתית והלאומית – יום הכיפורים הפך לקריאה לחשבון נפש. חשבון נפש הוא מושג כמעט זר ליום הכיפורים. החשבון וההתחשבנות הם תנועה כמעט הפוכה לתפיסה של יום הכיפורים כחלק מהימים הנוראים שיש בהם באופן מסורתי הוד מיוחד. מעמד שהוא מעבר ליומיומי והנקדני של ההתחשבנות והחשבון. החשבון ב'חשבון הנפש' מכניס למשוואת הימים הנוראים את הציפיה לתוצאה. חשבון נפש דורש לבחון את הפרטים ואת הקשר ביניהם. דווקא פעולות החשבון יכולות לסייע בהבנה של תהליכים והקשר ביניהם. ולהזכיר שיש אמנם ערך רב לדרך, אבל אסור לשכוח את התוצאה המקוּוה. בימים אלה, בהם החברה הישראלית כולה נסערת ומשוסעת, אולי כדאי שנשאל מה היא התוצאה אליה אנחנו מכוונים? מה עשינו ומה עוד בכוחנו לעשות בדרך לשם? (+) האם עשינו חיבור משמעותי? בין אנשים? קבוצות? רעיונות? האם נשארנו מחוברים לרעיון ולכוונה? (-) איפה נדרשנו להפחית ולהחסיר? האם השכלנו לדעת מתי להוריד מהשולחן את מה שמעמיס ומפרק? האם ידענו מתי להפחית באמונה יוקדת לטובת הקשבה? (*) מי הם מכפילי הכח שיהפכו את המאבק הקשה שלפנינו למשימה משותפת בה כולם מוצאים את מקומם? האם עשינו מה שנדרש כדי להגיע לכל הקצוות? הגיאוגרפיים, החברתיים והאידיאולוגים? (:) איך נהפוך את המחלוקת על חלוקת המשאבים למשוואה בה נלקחים בחשבון כל הנעלמים? האם אנחנו זוכרים שהמשוואה צריכה להיות מאוזנת? מלחמת יום הכיפורים שחלה לפני 50 שנה, היתה נקודת שבר שחוללה שינוי כואב. גם היום, המשבר מאיים, אלא אם נזכור לנהל חשבון באופן שיש בו התחשבות. שירו של אליהו מזכיר לנו שעדיין אפשר להלך כאן, בתנאי שרואים את העולם, ובתנאי שאנחנו, והתהליך שאנו מצויים בו, רצופים אהבה.

כל שנה ושנה מוריק הדשא ועולה החמה ויורד המטר כל שנה ושנה אדמה מתחדשת מלבין החצב ומזהיב ההדר כל שנה נולדים אנשים לרוב לדמעות ולצחוק, לאחוה ושינאה יש מישהו הרוצה רק טוב גם השנה… (לאה גולדברג) ראש השנה מזמן לנו אפשרות להתחלה חדשה, אבל בראש השנה הנוכחי קשה להתנתק ממה שעבר עלינו בשנים האחרונות. שנים אלה טלטלו את החברה הישראלית ברצף של משברים: ממשבר פוליטי של רצף מערכות בחירות ללא הכרעה, דרך משבר הקורונה ועד המשבר המשטרי-משפטי שהחל בחורף שעבר והמחאה שפרצה בעקבותיו. נראה שהקיטוב הולך ומעמיק, והיכולת לראות את עצמנו כחלק ממעשה וסיפור משותף הולכת ומתערערת. כל אלה ילוו אותנו לתוך חגי תשרי. אנחנו נוטים לדמיין את עצמנו בתוך עלילת דרמה, המתקרבת לסופה הסוער (הטוב או הרע, תלוי במידת האופטימיות...), אבל שירה של גולדברג מבקש להזכיר לנו את מקומנו על הרצף המחזורי של הזמן והטבע, הנמשכים במקביל לכל סערות האדם. גם השנה, במקביל למשבר, מתחילה שגרת הסתיו: החצב הלבין, הגשם עומד לרדת, והאדמה תתכסה בירוק. כמו מחזוריות הטבע, גם מערכות החברה היומיומיות שלנו – החינוך, התחבורה, התעסוקה, המשטרה, ועוד – צריכות להמשיך ולפעול. כדי שזה יצליח לקרות, יש לזכור שלצד המשברים, יש רבים שרוצים רק טוב, ולקדם את הטוב הזה. וכמה מתאים האיחול המסורתי שלנו: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה."

הגיע הזמן לדבר על ההזמנה הגלומה בט"ו באב. לא במקרה שבוע אחרי יום הפירוק הכואב ביותר של העם היהודי מגיע יום האחדות הגדול ביותר. חכמינו זכרם לברכה היו חסכוניים בתאריכים, ונטו לייחס לאותו תאריך מספר אירועים היסטוריים. כך זכה ט"ו באב להיות מועדם הסמלי של שישה אירועים שונים. היום, נתייחס לשלושה מתוכם, אירועים המהדהדים אל חיינו ומציעים אפשרות של גשר מעל מציאות קיימת, של פירוד: ט"ו באב היה היום שבו הותרו השבטים כולם לבוא זה בזה, כלומר להנשא זה לזה. ההיתר להנשא אלו לאלו הוא אחד הסמלים החזקים ביותר בעולם העתיק להיות עם אחד ומאוחד חרף המחלוקות, שהרי אפילו על החולקים הגדולים ביותר בתולדותינו (עד כה) נאמר ש"אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל [...] לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי" (יבמות, א', ד'). גם היום אנחנו עדים לבני משפחה שניצבים משני צידי המתרס בהפגנות, ואין ספק שהערבוב הזה הוא חלק ממה ששומר עלינו ערבים זה לזה. ט"ו באב היה גם המועד שבו הותר להנשא לבני שבט בנימין, למרות החטא הנורא והאלים שחטאו במעשה פילגש בגבעה. היתר זה הוא עדות לכך שגם לחוטאים הגדולים ביותר יש כפרה. אף החלטה שגויה אינה מדירה שום קבוצה מהיותה חלק בעם לנצח, וגם זו תזכורת חשובה בעת הזו. ולבסוף, ט"ו באב היה היום שבו התיר מלך ישראל, הושע בן אלה, לבני ממלכתו לעלות לירושלים, למרות הפילוג מממלכת יהודה. בכך הוא הפך את החלטתו של ירבעם בן נבט, המלך שפילג את הממלכה ומנע את הגישה הפיזית לעיר הקודש עבור יותר ממחצית העם. למעשה, ההרחקה מירושלים מנעה את המפגש בין השבטים השונים, את היכולת לשוחח ולגשר על הפערים מתוך מגע אנושי פשוט. והנה גם אנחנו ממשיכים לעלות לירושלים. מי כדי להפגין ומי כדי להתפלל. מי כדי להתנגד להפיכה המשטרית ומי כדי לתמוך בה. מי יתן שימצאו לנו מנהיגים, בדמות הושע, שיובילו אותנו לאיחוד ולאיחוי, ולא לפילוג ולשיסוי. "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים" אמר רבן שמעון בן גמליאל (תענית, ד', ח'), וקשר בין שני מועדים אלו של חשבון נפש. אם יום כיפור הוא הזמנה לחשבון נפש אישי, הרי שט"ו באב הוא הזמנה לחשבון נפש לאומי-חברתי. ראשיתו של חודש אב בפירוד ושיאו באיחוד. הלוואי שיהיה זה ט"ו באב של התאספות ושל אחדות, למרות המחלוקות. חג של אהבת חינם, גם לשונים מאיתנו. חג שמח!

דמיינו לעצמכם.ן, אומר זכריה הנביא, חברה בה רוחשים צדק ואמת בין אדם לאדם. חברה ששונאת שקר, ועורכת משפט שלום. חברה שאפילו בתוך ליבו של אדם, יחס ישר וכבוד לאחר.ת. בחברה הזאת שאני דורש ומצפה מכם.ן, זכריה מבטיח, יהפכו ימי הזיכרון והצום לימי שמחה וחגיגה של אמת ושלום. דמיינו לעצמכם.ן. ברל כצנלסון מספר על ימיו בגדוד העברי, כיצד ניסה לציין שם עם אחיו הלוחמים את ט' באב כיום אבל לאומי שלא יהיה כאחד מימי החול הרגילים בגדוד. ענו לו הלוחמים הציונים שהגיעה העת לציין את ט' באב בחגיגה שמחה כי העם היהודי שב לארצו. הנה הרי לוחמים עבריים נלחמים למען עמם. וברל, כנביא שיודע שעוד צפויים לעמו אסונות, משיב: "לא נאמר “נגאַלנוּ" כּל עוֹד לא תמה גלוּתנוּ". ועתה? לאחר שהקמנו מדינה, לאחר שקלטנו גלויות, לאחר שהקמנו מערכת משפט צדק ושלום? האם כבר תמה גלותנו? האם כבר העת לציין את ט' באב בחגיגה? ימים אלו בוערים, ונדמה ששוב מאשימים הצדדים זה את זה בשריפת האסמים, בנטילת הכוח לידיים ובמלחמת אחים. ובעיני רוחי אני שומע את ברל שואל - מה היא הגלות אם לא העדר האחריות המשותפת לעתידנו ולגורלנו? דווקא עכשיו – ט' באב. זיכרון חי של חורבן. הידיעה הזאת, שהיא חלק מהמטען הלאומי הכבד שלנו, שיש מחלוקות שידחפו אותנו מעבר לתהום. לא להקטין את השעה, לא לזלזל בה. להכיר איש את אחיו. אישה את אחותה. לא לשרוף את הבית. יש מחלוקות שהן לשם שמיים. סופן להתקיים. יש אי הסכמות שחברה דמוקרטית חייבת לדעת לחיות איתן, לכבד אותן. שאנחנו צריכים לדעת כיצד לנהל אותן, כיצד לשוחח עליהן בשולחן השבת או להבדיל, בועדת חוקה. יש ניצחונות מרים יותר מהפסד. ברל מסיים וכותב: "כּיצד ינהג העם המקוּבּץ מגָלוּיוֹתיו, המשוּחרר מכּל שעבּוּד, וגם משעבּוּד מעמדי פּנימי? אם יקדש את היוֹם בּמחוֹלוֹת ובזמירוֹת, אוֹ אפשר ירצה שכּל ילד [ואני מוסיף כל ילדה] שנוֹלד בּחירוּת וּבשויוֹן, וטעם רעב וּמצוּקה חמרית לא ידע, יהא מעלה בּיוֹם זה על זכרוֹנוֹ את סבלוֹת כּל הדוֹרוֹת שקדמוּ ושהביאוּהוּ עד הלוֹם – על זאת נדוּן בּבוֹא היוֹם." תמונה: ירין רבן

חמישה דברים אירעו ביז' בתמוז (הצום הרביעי) שהובילו להכרזת הצום: 1. נשתברו הלוחות – כאשר משה ירד מהר סיני ונחשף לעגל הזהב. 2. בוטל התמיד – הקורבן שנהגו להקריב בבית המקדש כל יום (לא מתוך אירוע מיוחד, אלא כמעשה שיגרה). 3. הובקעה העיר ירושלים – כוח רומאי הצליח להיכנס אל העיר הנצורה. 4. שרף אפוסטמוס [שליט יווני אכזר] את התורה. יש אומרים ששרף את ספר התורה שכתב משה למזכרת לכל ישראל, ויש אומרים שהיה זה ספר התורה שכתב עזרא הסופר, ויש הטוענים ששרף כל כתבי הקודש. 5. הועמד צלם בהיכל – הוכנס פסל להיכל הקדוש. לאורך השנה העברית אנו נחשפים לצומות שנקבעו לאחר כתיבת התורה (על כן, הם אינם מצווים מהתורה): יז' בתמוז, ט' באב, צום גדליה ועשרה בטבת. כלל הצמות מסמלים מעשים קשים שהתרחשו בתקופות שונות של מלחמות אחים. יז' בתמוז מסמל את הבקעת העיר ירושלים, לאחר מצור קשה מנשוא של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים (עשרה בטבת). בתשעה באב נחרבה העיר ירושלים לאחר מלחמת אחים. גדליה, משארית הפליטה בארץ, נרצח על ידי יהודי (צום גדליה). כולנו נושאים את מלחמות העבר שלנו – בהן נלחמנו, מהן השכלנו, חלקינו למדנו ואף הצטערנו. אך, אין זה המקום להמשיך להצטער על החלטות עבר. עכשיו יש באפשרותנו ללמוד מכך הלאה. שאלו את עצמכם, מה היה חסר אז באותו רגע של פעולה? ואולי, בזכות זכירת העבר ומניעי פעולות העבר שלנו נזכור יחדיו ולחוד איך ומה לא לעשות הפעם, היום, עכשיו. יגאל אלון (בהשאלת רעיון מנפוליאון) אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". כיצד משפט זה מתחבר? ובכן, אנו חיים בתקופה גועשת, אנו מרגישים כי גדול השוני מהמוכר ומהמאחד. אנו, שמצאנו את מקומנו בארץ לאחר 2,000 שנות גלות, מתקשים כעת לזכור את סיבת הגלות ותפקידנו למולה. מזיכרון לתקווה נסיים במילותיו של זכריה הנביא: "כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י (יז' בתמוז) וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ (ט' באב) וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י (צום גדליה) וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י (עשרה בטבט) יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ"׃[1] זכריה הנביא אומר, בתקווה, במשאלה, שיבוא יום ויהיו ימי זיכרון אבל אלו, לימי שמחה, אמת ושלום. הנוסחה המדויקת להגיע לשם אינה ידועה לי, כשכתבתי את הטקסט וחקרנו את יז' בתמוז, אני ואבי, אמר לי אבי: 'כשכולם יקיימו את מצוות השם'. ואני תוהה לעצמי מהן מצוות השם? מחשבתי נישאת ישירות אל עבר לוחות הברית, עשרת הדיברות החקוקות באבן, המדברות על כבוד, הדדיות, חמלה ומנוחה. שיתוף הפעולה עם אבי בכתיבת שורות אלו, הביאו לזמן מיוחד שלי ושלו. כאשר כל אחד עסוק בעולמו, במחויבותו, מצאנו אני ואבי את הזמן שלנו לפתוח ספר, לקרוא, לשאול, לדון, לצחוק, להיזכר, לכאוב ולקוות. ועובדה מעניינת, יצא כך במקרה, שביום בו אכתוב עם אבי על צום יז' בתמוז יהיה הוא יום הולדתי העברי, ג' בתמוז.

חשיבותה של מגילת רות, כך מגלה לנו מדרש רות רבה, היא בהיותה מגילת החסד: "מגילה זו [...] למה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב גומלי חסדים." (פרשה כ, טו). הלקח המתבקש מקריאת המגילה: אם נצליח לחלץ התנהגות של חסד אמיתי, לראות את האחר ולהיות רגישים וטובים כלפיו, נזכה להביא משיח כדוד המלך (שהוא, כידוע, מצאצאיה של רות). רות היא האחר האולטימטיבי – מואביה, אישה, עניה, אלמנה. החוליה החלשה ביותר בשרשרת החברתית. לכאורה, רות זוכה ליחס של חסד, והקורא יכול לסיים את המגילה שמח וטוב לב. אך למעשה קריאה מעמיקה מגלה את העדר החסד הרווח בבית לחם של אותם ימים: רות ונעמי יושבות בתוך קהילת בית לחם, אלמנות וחסרות כל, ואיש אינו דואג להן. כשרות מגיעה ללקט בשדה בועז נאלץ להפציר בנעריו שוב ושוב שלא יפגעו בה. גם נעמי מזהירה את רות פן תלך ללקט בשדה אחר (וזאת חרף הרעב שהיו שרויות בו) פן יפגעו בה. כל זאת ללמדנו כמה רווחת הייתה הפגיעה בעניים המלקטים בפאות השדה. כשפונה בועז לגואל החוקי של משפחת אלימלך בבקשה שיפרוש חסותו על הנשים הוא נתקל בסירוב, מתוך חשש שהקשר לאותה נוכריה ישחית את נחלתו של הגואל. ובכלל, לאורך כל המגילה רות מכונה "המואביה". נעמי ובועז הם היחידים שרואים בה סובייקט אנושי, ולא רק זרה שכדאי להשמר ממנה. השמירה על כבודו של הגר היא המצווה התדירה ביותר במקרא. עובדה זו היא יפה ונאורה, אך גם מצביעה כנראה על מרחק המציאות מהציווי, אחרת היה מיותר לציין אותו שוב ושוב. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" מצווה אותנו ספר ויקרא (יט', לד'), "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". לא מספיק להיות הוגנים כלפי הגר, עלינו לאהוב אותו כאדם יקר לנו. מסתבר שקשה מאוד לאהוב את הגר, האביון והחלש, או אפילו לנהוג בהם הגינות, כמו שניתן לראות סביבנו, במציאות הישראלית העכשווית, חדשות לבקרים. היחס לאלימות בחברה הערבית, המתאם בין השתייכות מגזרית למעמד סוציו-אקונומי, נתוני רצח נשים ועוד. מי ייתן שמילותיה של נאוה סמל לא יהיה כל כך רלוונטיות ומהדהדות גם במציאות שלנו כיום: גֵרָה / נאוה סמל אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, עַכְשָׁו נַעֲצֹר אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה לְבַדִּי אֶעֱבֹר וְאַתְּ עוֹדֵךְ בִּנְקֻדַּת הֶחָזוֹר עַל עִקְבוֹתָיִךְ שוּבִי אָחוֹר. אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, נִפָּרֵד יְקָרָה מִן הָעֵבֶר הַהוּא זוֹ לֹא אֶרֶץ בְּחִירָה שָם יַצְבִּיעוּ עָלַיִךְ, יְדַבְּרוּ בָּךְ סָרָה לְעוֹלָם תִּהְיִי בִּשְבִילָם "הַזָּרָה" נָכְרִיָּה כָּאן בֵּינֵינוּ, אֵשֶת צָרָה עַל מַשְקוֹף יֵרָשֵם "פֹּה גָּרָה גֵּרָה". אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת אַלְמָנָה – לֹא כַּלָּה בַּמּוֹלֶדֶת שֶלִי כְּבָר אָבְדָה הַחֶמְלָה, כִּי הָעָם שֶלִי בִּפְחָדָיו מְכֻתָּר וְנועֵל אֶת עַצְמוֹ מִפְּנֵי כָּל אִיש זָר שָם שָׂרָה שָלְחָה לַמִּדְבָּר אֶת הָגָר הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם " הָעָם הַנִּבְחָר" נְצוּרִים בִּגְבוּלָם, לִבָּם הַנִּסְגָר וְהַכּוֹל מֵאֵימַת הָאַחֵר, לֹא מֻכָּר בַּשּׁוּק, בָּרְחוֹב, בַּכִּכָּר תָּמִיד יְזַהוּ בָּךְ אֶת אוֹת הַנֵּכָר. הַלַּיְלָה יוֹרֵד רוּת, שְמֵי מוֹאָב הֵם שֶלָּךְ עַמִּי לֹא עַמֵּךְ אֱלוֹהַי הוּא לֹא לָךְ שוּבִי אָחוֹר, כַּלָּתִי כְּמוֹ בִּתִּי. כִּי בֵּיתִי לֹא בֵּיתֵךְ וּבֵיתֵךְ לֹא בֵּיתִי. אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת אַתְּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִי עַד יוֹם מוֹתֵךְ עַד יוֹם מוֹתִי. Nava Semel התמונות באדיבות Adi Nes Biblical Ruth & Naomi gleaning Biblical Ruth & Naomi

ירושלים הפכה עבורי לפצע כואב. חלום ושברו. מצד אחד - עומק אדיר של היסטוריה לאומית, תרבותית, רוחנית ואישית, שחודרת מבעד לאבנים. מגנט רוחני שמשך אליו את עם ישראל לאורך דורות, עד לשיבת ציון. ומהצד השני – תהום. מאבקי ריבונות לאומיים וחברתיים, עוני, פערים ועתיד לוט בערפל. לאן את הולכת, בירתנו? למי את שייכת? איפה אוהבייך? יהודה עמיחי כותב: לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה. מרוב ציפיות, מרוב כתרים וכותרות, מרוב חלומות ואכזבות, קשה לחגוג את ירושלים. שוב ושוב, שנה אחר שנה, מגיע יום ירושלים ואני רוצה לחגוג ולציין יחד עם כל עם ישראל את חג בירתנו. העיר שבה כרת אלוהים ברית עם אברהם, עוד לפני שהיתה עיר ולפני שהיה עם. העיר שמסמלת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה שלנו את הריבונות הלאומית ואת סכנת מלחמת האחים ואובדן הריבונות. עיר שיש בה מזרח ומערב, מפגש של הלבנטיני עם האירופאי. אבל הראש נחבט והרגל נפצעת. ירושלים היא אחת הערים העניות ביותר בישראל, שיעור העוזבים אותה גדול משיעור הבאים לגור בה. העיר אוחדה לפני למעלה מ-55 שנים אך עדיין ברור לכל היכן עובר קו הריבונות הישראלי. הוא ניכר בעוני, בפחד ובאלימות. שוב ושוב, שנה אחר שנה, מגיע יום ירושלים ואני כואב שאני לא יכול לחגוג בפשטות, בשמחה את ירושלים. כל שנה אני מסתכל סביבי וכואב שגם רבים מחברי לא יודעים כיצד לציין את היום הזה בשמחה כנה ועמוקה. ירושלים תמיד היתה שנויה במחלוקת. מוקד למריבה ומוקד לעלייה, מוקד לשחיתות ומוקד לטהרה, סמל לטרור וסמל לשלום. יחד עם זאת, היה בה הכוח המושך. הכוח המושך את העם יחד להתקבץ, מרחבי הארץ והגולה, הכוח המושך את היחיד לעלות מהיומיום אל החג והרגל. "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בשנת 1972, במלאת חמש שנים לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים ולכבוד יום ירושלים, כתב יוסף שריג, בן בית השיטה, את השיר "אור וירושלים". "ראיתי עיר עוטפת אור/ והיא עולה בשלל צבעי הקשת/ והיא נוגנת בי כנבל העשור/ ראיתי עיר עוטפת אור." כמו תפילה, כמו תקווה, כמו ברכה, שישו את ירושלים – כי עוד יעלה ממנה אור גדול. תמונות: נוף העיר - אלחנן שימחייב, מתוך אתר פיקיויקי

בל"ג בעומר נחגגת בציון המיוחס לקבר ר' שמעון בר יוחאי שבמירון הילולה לזכרו, שהיא בשנים האחרונות ההתכנסות העממית הגדולה ביותר במעגל השנה שלנו. אבל מדוע הגיע רשב"י אל המערה במירון? בימי השלטון הרומי, מספר התלמוד (שבת, ל"ג, ע"ב) ישבו שלושה חכמי חז"ל, ודנו בהשפעת התרבות הרומית – גשרים, שווקים, מרחצאות, על עם ישראל – האם היא טובה או רעה? רשב"י פסק: "כׇּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ, לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן." אין לנו תועלת מהשפעת התרבות הנוכרית. הגיעו דבריו לשלטון הרומאי, והוא נמלט להסתתר במערה, ושקע בתלמוד התורה. כאשר יצא מהמערה היה זקוק לריפוי, וחתנו הביא אותו להתרפא בבית המרחץ. כאשר יצא ממנו בריא, ביקש כביטוי לתודתו לתקן דבר עבור הציבור, ומצא מדרש לפיו כאשר הגיע יעקב אבינו לשכם, התקין לתושבי העיר מטבע, שווקים ומרחצאות. כלומר, הרשב"י מצא "הכשר" ממקור יהודי לתרבות ההלנית שנפוצה בקרב היהודים בסביבתו. השפעה הדדית ואימוץ מרכבי תרבות היא תופעה אנושית ידועה ומוכרת המתקיימת כמעט בכל מקום ובכל זמן. לאורך כל הדורות חי עם ישראל בין תרבויות עמים אחרים, הושפע מהן והשפיע עליהן. למרכיבים רבים הנמצאים בליבת התרבות היהודית יש מקורות בתרבויות שכנות, מהן אומצו "גויירו" והפכו לחלק מהתרבות שלנו. בתחילת דרכו, דגל רשב"י בגישה מסתגרת, המבקשת לבלום את השפעת התרבות המתקדמת על חיי היהודים. גישה מזיקה לא פחות היא גישה המאמצת את תרבותם של אחרים ללא חסמים וביקורת, מתוך תחושת נחיתות, ביטול עצמי וחיקוי. תרבות יהודית חיה ובטוחה בעצמה יודעת לאמץ את רעיונות התרבות המועילים שהתפתחו בתרבויות שכנות, ולהטמיע אותם באמצעות הלבשתם בסמלי התרבות שלנו, וכך היא מעשירה את עצמה ומתפתחת. ככל שהיא מתעשרת ומתפתחת בעצמה, כך היא גם משפיעה כלפי חוץ, על התרבויות השכנות המאמצות את הישגיה. מציון לא תצא תורה אם היא תקיף את עצמה בחומות של הסתגרות, או אם תפרוץ את גבולותיה בהתבטלות עצמית בפני אחרים. ביטחון עצמי, פתיחות וגמישות יאפשרו השפעה הדדית ועושר תרבותי. תמונה: דיזנגוף סנטר בשעת לילה, מבט מצפון, CC BY-SA 4.0 ,Apchi87- Ophirg.

* דימה טרשצ'נקו, חבר תנועת תרבות, רכז המוזיאון הנודד הרצל – מחזון למציאות. י' באייר, יום הרצל, פוגש את החברה הישראלית בנקודה מאתגרת. המאבק על דמות הדמוקרטיה הישראלית מציף פצעים ומחלוקות עמוקים ומעמיד במבחן את יכולת השיח, המפגש והמוסכמות עליהן בנויה החברה הישראלית. מה היה חוזה המדינה אומר לו היה רואה את המתרחש? כמובן שקשה להגיד באופן נחרץ. דמותו של בנימין זאב הרצל נתונה לפרשנות, וכל אחד היה רוצה לראות את האיש שהניח יסודות מרכזיים להקמת מדינת ישראל בצד שלו. אתחיל מכך שהרצל היה מסויג בכל הקשור לדמוקרטיה. הוא האמין שלעם קשה לקבל החלטות משמעותיות יחד, ושהכרעת הרוב היא לאו דווקא השיטה ההוגנת או המוסרית ביותר. הוא גרס שבשביל שדמוקרטיה תהיה אפקטיבית יש לחנך את העם; שהעם צריך להתמצא, עד כמה שניתן, בנושאים הבוערים שעל סדר היום הציבורי והחברתי. בהתאם לתפיסה זו ניתן להניח שהרצל האמין שבחברת המופת יוענק חינוך חינם לכל, בכל שלבי ההשכלה, כולל האוניברסיטה (רעיון שתיאר בספרו "אלטנוילנד"). הרצל ייעד לחינוך תפקיד חשוב, ודרש חינוך שווה לכולם ולכולן. נראה שאחת הסיבות לכך היא שעל חברת המופת, על פי התפיסה ההרצליינית, להיות חברה משכילה, בעלת תפיסות מורכבות של המציאות, על מנת, בין השאר, לאפשר כושר שיפוט ושיח מפותחים יותר. ומה בנוגע לאחדות? לחוזה המדינה היה לא מעט מה להגיד גם על האחדות. הרצל חי באירופה של סוף המאה ה-19, ראשית המאה ה-20. הוא ראה פערים חברתיים הולכים וגדלים, וכן את צמיחת האנטישמיות ושנאת המיעוטים בדמוקרטיות הצעירות. כשחזה בראשו את דמות חברת המופת, מדינת היהודים, ראה לנגד עיניו חברה המצליחה להכיל מגוון אמונות ותפיסות עולם. "בחברה החדשה כל אחד יבחר מה האופן שבו הוא מאמין", "אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך, הוא צריך להיות אדם, זה הכל מבחינתנו", "מה שיהפוך אותנו לאומה גדולה הם הסובלנות וכבוד האדם" - הם רק חלק מציטוטיו של הרצל, באמצעותם הניח בפנינו צוואה חשובה – אפשר להתווכח, אפשר להחזיק בדעות ובאמונות שונות, אבל מה שישאיר אותנו חברה איתנה היא היכולת להכיל את הריבוי, לתת מקום אמיתי לשוני. לכבוד יום הרצל, אאחל את היכולת הזו בדיוק. היכולת לזכור שהחברה הישראלית, ובתוכה הציונות, הן פיתוח חשוב, ובמרכזו האמונה באדם ואהבת האדם. אם תרצו אין זו אגדה.