ירושלים הפכה עבורי לפצע כואב. חלום ושברו. מצד אחד - עומק אדיר של היסטוריה לאומית, תרבותית, רוחנית ואישית, שחודרת מבעד לאבנים. מגנט רוחני שמשך אליו את עם ישראל לאורך דורות, עד לשיבת ציון. ומהצד השני – תהום. מאבקי ריבונות לאומיים וחברתיים, עוני, פערים ועתיד לוט בערפל. לאן את הולכת, בירתנו? למי את שייכת? איפה אוהבייך?
יהודה עמיחי כותב: לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה.
מרוב ציפיות, מרוב כתרים וכותרות, מרוב חלומות ואכזבות, קשה לחגוג את ירושלים.
שוב ושוב, שנה אחר שנה, מגיע יום ירושלים ואני רוצה לחגוג ולציין יחד עם כל עם ישראל את חג בירתנו. העיר שבה כרת אלוהים ברית עם אברהם, עוד לפני שהיתה עיר ולפני שהיה עם. העיר שמסמלת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה שלנו את הריבונות הלאומית ואת סכנת מלחמת האחים ואובדן הריבונות. עיר שיש בה מזרח ומערב, מפגש של הלבנטיני עם האירופאי. אבל הראש נחבט והרגל נפצעת.
ירושלים היא אחת הערים העניות ביותר בישראל, שיעור העוזבים אותה גדול משיעור הבאים לגור בה. העיר אוחדה לפני למעלה מ-55 שנים אך עדיין ברור לכל היכן עובר קו הריבונות הישראלי. הוא ניכר בעוני, בפחד ובאלימות. שוב ושוב, שנה אחר שנה, מגיע יום ירושלים ואני כואב שאני לא יכול לחגוג בפשטות, בשמחה את ירושלים. כל שנה אני מסתכל סביבי וכואב שגם רבים מחברי לא יודעים כיצד לציין את היום הזה בשמחה כנה ועמוקה.
ירושלים תמיד היתה שנויה במחלוקת. מוקד למריבה ומוקד לעלייה, מוקד לשחיתות ומוקד לטהרה, סמל לטרור וסמל לשלום. יחד עם זאת, היה בה הכוח המושך. הכוח המושך את העם יחד להתקבץ, מרחבי הארץ והגולה, הכוח המושך את היחיד לעלות מהיומיום אל החג והרגל. "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
בשנת 1972, במלאת חמש שנים לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים ולכבוד יום ירושלים, כתב יוסף שריג, בן בית השיטה, את השיר "אור וירושלים". "ראיתי עיר עוטפת אור/ והיא עולה בשלל צבעי הקשת/ והיא נוגנת בי כנבל העשור/ ראיתי עיר עוטפת אור." כמו תפילה, כמו תקווה, כמו ברכה, שישו את ירושלים – כי עוד יעלה ממנה אור גדול.
תמונות: נוף העיר - אלחנן שימחייב, מתוך אתר פיקיויקי