אחד מתפקידיה של התרבות הוא לתת מזור לכאבים הקיומיים של האדם. חג סוכות מפגיש אותנו עם אחד הנושאים הכי קשים לעיכול בנפשנו – ארעיות.
"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג, מב-מג)
אם פסח הוא החג המזכיר מדי שנה את יציאת מצרים, למה דרוש לנו חג נוסף כדי לזכור את הישיבה בסוכות במדבר? המסר החינוכי המרכזי של פסח הוא שעלינו לזכור שהיינו עבדים, ולדאוג שלא אנחנו, ולא אחרים, נחיה שוב בעבדות. המסר החינוכי של סוכות הוא אחר. החג נועד להזכיר לנו שהקבוע היחיד הוא השינוי, ולעמת אותנו עם העובדה הזו מדי שנה.
הקירות נותנים לנו אשליה של יציבות וקבע. אבל במציאות הכל זורם - 'פאנטה ריי', כמאמר הפילוסופים היוונים, דבר לא קבוע, גם לא עתידינו האישי. על פי ארבע האמיתות הנאצלות במסורת הבודהיסטית, היאחזות בגשמי היא מקור כל הסבל האנושי. לכן אני רואה בסוכות הזדמנות רוחנית להתמודד עם הארעיות של הקיום. להקדיש שבוע בשנה לחיים בין קירות בד במקום קירות בטון. אולי אם נפגוש את הארעיות כל שנה, אולי יהיה לנו קל יותר להתמודד עם שינויים שיתרגשו עלינו.
מיקום החג בסתיו מעמיק עוד יותר הסתכלות על החג כהתמודדות עם ארעיות הקיום. מחד, סוכות מסמל את השמחה שבסיום עונת האסיף. לאחר שהחקלאים והחקלאיות ציפו בחרדה במשך חודשים רבים ליבול, נגמר המתח, היבול נאסף, העתיד הקרוב ברור ומובטח.
מאידך, עם האסיף מגיע גם חילוף העונות ואיתו פחד חדש – איזו עונת גשמים צפויה לנו? האם ירד מספיק גשם? האם ירד יותר מדי גשם? וכך החיים החקלאיים זורמים, כמו נהר, בין פחד ורווחה. על האדם להתמסר למציאות הזו כפי שהיא, כי ההיאחזות במצב הלא משתנה עלולה לכאוב יותר.
האם החיים שלנו היום, שעבור רובנו רחוקים מהקרקע ומעונות השנה, שונים במהותם? בשנה זו במיוחד רובנו חווים פחד גדול משינוי. פתאום מוצבים סימני שאלה ליד דברים שהרגישו לנו מובנים מאליהם במדינתנו. מי שזרעו כאן את חייהם, משפחותיהם ואהבותיהם חוששים מאוד מבצורת (מטאפורית).
הבה נתכנס בסוכות, ניזכר שהקבוע היחיד הוא השינוי ונעסוק בשאלה - איך לרתום את כוחותינו לכך שהשינוי המתרגש עלינו יהיה כזה שמוביל למענה על צרכים של כמה שיותר אנשים ולבניית חברה מיטיבה וצודקת.
