top of page

לקראת יום הזיכרון לנספי ספינת אגוז | כ"ג בטבת (יום שני, 16.1) / מעיין ירדן

בליל כ"ג בטבת תשכ"א (1961) עלו על סיפון "אגוז" 43 מעפילים בדרכם לישראל, אך לא זכו להגיע אליה.

מאיר כנפו, מראשי המחתרת הציונית במרוקו, מתאר את הלילה שקדם לטביעתה הטראגית של ספינת אגוז:

"השלג לא כל כך הפריע לנו באותו יום ואחרי שחצינו את הרי הריף הקשים והמסוכנים, הגיעו בשעה 22:00 בזו אחר זו לאזור הפעולה, ועל פי לוח זמנים מדוקדק, מכוניות העולים לאחר 12 שעות נסיעה קשה. ובל נשכח שהיו שם 22 ילדים ובני נוער. היה מאד קר באותו לילה, אך תוך סדר מופתי, צעדו העולים לתוך ערוץ הוואדי . הם היו נרגשים, אך שמרו כלפי חוץ על איפוק."


נהוג להגדיר את מפעל ההעפלה כעלייה בלתי חוקית ומאורגנת לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, עולים שהגיעו רובם ככולם מארצות אירופה, רבים מהם שורדי שואה ופליטים. אך מקור המושג 'העפלה' מרמז על הגדרה רחבה יותר.

בספר במדבר (פרק י"ד, מ"ד) המעפילים הם אנשים הנכונים לשים את נפשם בכפם, לפעול למרות שהסיכויים עומדים לנגדם, וזאת כניגוד לחטא המרגלים שהוציאו את דיבתה של הארץ. ההשאלה מספר במדבר מבקשת להגדיר את המעפילים כציונים חדורי מטרה, הנכונים לשלם מחיר אישי כבד ולפעול בניגוד לצו המחייב, על מנת לממש את אמונתם.


בהתאם, עולי אגוז ראויים להכלל בפרק המפואר של ההעפלה בתולדות ארצנו. אומנם ב-1961 כבר עמדה מדינת ישראל על תילה, אך העולים ממרוקו היו צריכים רצון גדול ואמונה יוקדת על מנת להמלט מארצם בניגוד לחוקיה, ולהגיע אל מולדתם כדי להשתתף בבניינה.

מעפילי אגוז יצאו מתוך התנועה הציונית המרשימה של יהדות מרוקו. תנועה שהחלה לפעול כבר בראשית המאה ה-20, שנציגיה השתתפו בקונגרסים הציוניים, שהקימה מקרבה תנועת נוער ציונית ומפעלי תרבות ציוניים, ושהביאה קהילה יהודית כמעט שלמה לעזוב את ארץ מוצאה, חרף הסכנות והקשיים הרבים, ויעדה חופי ישראל.


ראוי לה, לאותה ישראל, לחקוק על לוח לבה וזכרונה את שמותיהם של ארבעים ושלושה המעפילים שנספו, יחד עם איש המוסד שהתלווה אליהם וספן ספרדי שסירב לנוטשם בלב ים. יהי זכרם ברוך.


כי חלמנו-חלום, חלומנו נגוז, שירת הדרור הייתה קינת אגוז. במי אוקיינוס גווענו, בחושך וקור, רחם אל עלינו וזכור. (מתוך: "קינת אגוז" / יצחק קינן)


תמונה: צורי פרטוק, אנדטה שהוקמה במתנ"ס חצור הגלילית לזכר הנספים בציון 50 שנה לטביעת הספינה "אגוז".