סוף שנת לימודים בצל מלחמה – על תפקיד המחנכ/ת בשעת משבר | מרים הולצמן

עקרון התקווה שעל פיו יוצא המחנך לדרכו אינו מטשטש את המודעות לתנאים האקוסטיים שבעבודתו. [..] המחנך פועל גם בעת משבר כלכלי, בעת מלחמה או שלום, הוא פועל בתנאים תרבותיים נתונים וחשוף לחסימות תרבותיות הנובעות מאימת הזר, מפחד מפני עתיד לא ידוע וממנהגים בלתי מובנים העוברים מדור אל דור. 

[..] המגוון החברתי שמכונס בכיתה ובבית הספר, צריך להיות מוקד של יצירת קהילה [...] כוחו של המחנך נובע משבועתו לתקוות של חניכיו, מאמונתו כי עליו לפתוח חלונות לסביבה ולנפש פנימה.

(מוקי צור, מתוך ספרו: ''התקווה היא לא כובע עם נוצות', עמ' 31- 33)

זו השנה השנייה שמחנכי/ות ישראל עומדים בפני משבר לאומי, במקביל להתמודדותם/ן עם משבר כוח האדם, עם אלימות גואה ועם המאבק על תנאי עבודה מכבדים. הם מתמודדים עם ילדים שבשש השנים האחרונות עברו מגפה עולמית חסרת תקדים, משבר חברתי עצום סביב סוגיית הרפורמה המשפטית ולבסוף, את אירועי ה-7 באוקטובר, את המלחמה שבאה בעקבותיה - על שלביה השונים, את המאבק הבלתי נגמר לשחרור החטופים, ולאחרונה גם את המלחמה עם איראן.

בימי המשבר הנוכחי מוכחת מחדש כוחה של הקהילה, וביניהן גם קהילה כיתתית או בית ספרית. מוקי צור מדבר על כוחו של המחנך ש"נובע משבועתו לתקוות של חניכיו". המחנכת יוצרת קהילה מתוקף התקוות של תלמידיה. בימים אלו, עוד יותר מתמיד, זוהי מלאכת קודש של שזירה וחיבור. 

נאחל שבשנת הלימודים הבאה האקוסטיקה בתוכה מתנהלת מלאכת הקודש החינוכית תהיה מאפשרת ורגועה יותר. שחופשת הקיץ תאפשר לצוותים החינוכיים מנוחה ושהמדינה תסדיר את תנאי עבודתם/ן. 

נאחל, ברוח חגי תשרי שבאופק: "שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" - למחנכות ולמחנכים, לתלמידים ולתלמידות, לכל צוותי המנהלה והתחזוקה ולהורים.