facebook-domain-verification=ynjc2b498zojb83bubiyufl1w9bsq7
 

תשעה באב - המצפן הגלותי / ערן ירקוני

לתשעה באב יש חן מיוחד – הוא חג של מבוגרים. כמעט היחיד בלוח השנה שהילדים אינם עומדים במרכזו. נראה שזו אחת הסיבות המרכזיות להזנחתו. עבורנו, זו אחת הסיבות המרכזיות להפוך בו, עד שיתחבר מחדש לחיינו.

זה לא סוד שתשעה באב לא מוצא את מקומו במפעל התקומה הציוני. חוסר נוחות מתמיד מלווה את התאריך הזה בלוח השנה. מפגש קשה בין שאפתנות ציונית, הפורצת קדימה את תקרת הזכוכית של ההיסטוריה היהודית, לבין מועד המבקש להתגעגע לעבר מעורפל, מועד שכולו גלות וזיכרון. הזרות שלנו לתשעה באב, היא גם הניצחון שלנו. להם היה מועד שכולו שבר, לנו יש את יום ירושלים שכולו גבורה ורוח. שבנו לארצנו, ניתן לארוז את פולחני הגלות.


צילום: Benjamin Rascoe on Unsplash


אבל רגע לפני שמבטלים, אנו מציעים לעצור למבט נוסף על הגלות שלנו. התקופה הכל-כך ארוכה שעיצבה את תרבותנו. הפרק הכי ארוך בקיומנו כעם. פרק שמייחד אותנו בזכות זה שצלחנו אותו. ושם אחד הסודות שלנו. כדי שגלות תשאר גלות, כל כך הרבה דורות, צריך לפתח אסטרטגיות תרבותיות של זרות, של תלישות, של אי קבלת המקום והמצב כפי שהוא. של געגוע מתמיד. אב לבתו ואם לבנה, מעבירים את תורת הגלות. לא לארציות, לא לנוחות, לא משלימים עם מה שיש, גם כשטוב ונוח. רק תרבות של חוסר תמידי, של חלל, יכלה לשמר אותנו כעם. לתשעה באב היה תפקיד מפתח בעיצוב התרבות ככזו, והשכלנו לטפח אותו. עם חזרתנו לארץ, נפתחת מחדש האפשרות להחליף את תרבות הנוודים בתרבות של תחנה סופית. הגענו, ניצחנו. יש המון כח בתרבות של הצלחה, של בניה ויצירה. אבל לרגליה מונחת השקיעה. הגלות מחייבת ערנות מסוימת כדי לשרוד. החיים בארץ המובטחת נוטים להרדים, להשכיח.

מבחינה תרבותית, המציאות הקשה והמפולגת שאנו חיים בה היא תוצאה של שכחה. אם נחזור לפתח לעצמנו מעט תחושות של זרות, תלישות מהמציאות, חוסר תמידי. אם נחזור מעט לחומרים עימם עבדנו בגלות, נוכל להמשיך לחתור אל הארץ המבוטחת. הדרך אליה היא אין-סופית. יש לנו, כעם, את הכלים לצעוד בה. פיתחנו אותם במשך אלפי שנים. צריך להמשיך להשתמש בהם. תשעה באב כמצפן גלותי, חיוני לנו, דווקא כאן בישראל המוגשמת.