חג הסוכות הוא חג האסיף. לא רק את המעשים אוספים, ולא רק את התוצרת החקלאית, אלא גם את העם.
אחת ממצוות החג היפות והלאומיות ביותר היא מצוות 'הקהל': עפ"י ספר דברים, בחג הסוכות מצווים מנהיגי העם להקהיל, לאסוף את העם לשמוע את התורה. יותר מכך, מי שלא ישמע לא יזכה לרשת את הארץ.
כואב להכיר בכך שהשנה לא רק קשה להיאסף פיזית, נדמה שגם קשה להיאסף רוחנית, להסכים על תורה אחת שהעם מתכנס סביבה וחי לאורה. רוחות של פילוג ושיסוי נושבות חזק יותר מרוחות של אסיף.
דווקא בשנה מורכבת זו נבקש להציע שני רעיונות, ברוח החג, שכדאי להיאסף סביבם:
הראשון הוא הסולידריות החברתית.
אחד ממנהגי החג, התפילה לגשם, היא דוגמא טובה לכך. החקלאי החי בארץ חרד בתקופה זו משנת בצורת, ומייחל לבואו של הגשם. אך מי מתפלל לגשם? כולם. גם האברך החרדי שהחקלאות רחוקה ממנו שנות אור, ואפילו היהודי החי בתפוצות מתפלל לאל שיוריד גשם. לא עליו כי אם על שדות הארץ.
גם את ארבעת המינים ניתן לדרוש כסמל לאחדות: כל אחד שונה ומיוחד, אך הם נאגדים לצרור אחד ואין האחד שלם ללא האחר.
הסולידריות נובעת מתפיסת שיוויון עמוקה. הישיבה בסוכה היא סמל לכך שכולנו שווים בפני האל. העשיר והעני, כולם מצווים לעזוב את רכושם, ולשבת בסוכה הפשוטה, כאיש אחד. הרמב"ם מוסיף – שאין השמחה בסוכה שלמה אם אין מזמינים לסוכה אביונים.
הרעיון השני שכדאי לנו לשאוב מרוח החג ולהתכנס סביבו הוא האופטימיות. סוכות הוא חג האמונה בבואו הקרב של הטוב (כמו שמזכירה לנו תפילת מוריד הגשם), השמחה ('ושמחת בחגיך והיית אך שמח'), והתקווה ('ופרוש עלינו סוכת שלומך'). זוהי תזכורת חשובה לכך שגם אם פינו מלא ביקורת נוקבת, חשוב שנשמח במה שהתברכנו בו. אנו דור הגאולה הציונית, יש לנו שפע להודות ולברך עליו.
אכן זו שנה שקשה להתקהל בה. אך אם לא נצליח להתקהל לפחות רוחנית, סביב רעיונות משותפים, תורה משותפת, האם נהיה זכאים לרשת את הארץ?