תוצאות חיפוש

1942, 'הפתרון הסופי', מבצע חיסולה של יהדות אירופה, פועל בכל כוחו. אושוויץ, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה. הידיעות על ההשמדה השיטתית נאספות בתקשורת העולמית ומגיעות גם ליישוב היהודי בישראל המנדטורית. הידיעות מולידות בציבור העברי סערת נפש אישית וקולקטיבית, ומייצרות תחושות חדשות, סותרות, מבולבלות: אימה גדולה, חרדה לגורל המשפחות והעם שבאירופה, חוסר אונים ואשמה, פעמים יצר נקמה, פעמים הדחקה והכחשה. בצד אלו, כוחות החיים והשגרה פועלים את פעולתם, והחיים בארץ נמשכים, על פי רוב, כסדרם, במקביל ובמנותק מהמציאות האיומה באירופה. מנגד, חברי וחברות השכבה הבוגרת בתנועות הנוער 'המחנות העולים' ו'הנוער העובד', מחליטים שאסור להם להמשיך בשגרת החיים, והם מוציאים קריאה לכלל תלמידי ותלמידות שכבת י"ב להתגייס לפלמ"ח, להצטרף לכוחות המגן. בחנוכה יוצאים מאות חניכי וחניכות 'המחנות העולים' למצדה, סמל הגבורה והעמידה היהודית, ועל פסגתה עורכים טקס זיכרון. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת אַלְפֵי רִבְבוֹת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַטְּבוּחִים. עֲיָרוֹת-גֵּטָאוֹת יִשְׂרָאֵל טוֹבְעוֹת, צוֹלְלוֹת וְשׁוֹקְעוֹת בְּדָמָן הַנִּגָּר. הֲיֵשׁ עוֹד שָׂרִיד? הַאֲזִינוּ לְקוֹל הַדָּם הַקּוֹלֵחַ, הַקְשִׁיבוּ אֶל דּוֹפֵק לִבְּכֶם, כִּי אֶחָד הוּא הַדָּם הַשָּׁפוּךְ וְהַדָּם הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵינוּ. הַאֲזִינוּ לַדָּם – הוּא חַי, הוּא רוֹתֵחַ, עוֹד לֵב יִשְׂרָאֵל מְפַרְפֵּר בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים. וְלֹא יִרְגַּע וְלֹא יִשְׁקֹט הַדָּם הָרוֹתֵחַ. מִתַּמְצִית הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה יִמְזֹג יִשְׂרָאֵל אֶת נִקְמַת גְּאֻלָּתוֹ. כָּל טִפָּה שֶׁשָּׂרְדָה – קֹדֶשׁ לֶהָרִים וְלָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, עַד יִנָּטַע מֵחָדָשׁ אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ. נִזְכֹּר וְנִזְכֹּר כִּי תְּהוֹמוֹת הַמָּוֶת פְּעוּרוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (מצדה, חנוכה, תש"ג) הם אינם מבקשים נקמת דם. הם מבקשים נקמה בונה, נקמת גאולה. החיים, הבניין, היצירה, ההגשמה – נטיעת 'אִילָן יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ' – זוהי נקמתם. בסיום הטקס הם עורמים גלעד אבנים, ובראשו קובעים לוח זיכרון, לוח שיש שנשאו אל פסגת המצדה, ובו חקוקות המילים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, גּוֹלָה, תִּשְׁכַּח יְמִינִי'. --- בימים הקשים האלו, ימי מלחמה וטראומה לאומית, בהם כוחות ההדחקה והשגרה מושכים מכאן, בהם יצר נקמת הדם מרים את ראשו משם, בהם האנטישמיות האפלה מתעוררת ומאיימת על קהילות ישראל בעולם, אנו מבקשים לשאוב כוח מהציווי ההוא ממצדה, זה המחייב אותנו לאמונה ותקווה, לפעולת תיקון ויצירה: 'לְפָנֵינוּ רַק שְׁבִיל אֶחָד לַחַיִּים – הַנְּקָמָה הַבּוֹנָה'.

האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, ממוקם בלוח השנה העברי בין פסח לשבועות. מיקום החג מקרי למדי, אך ניתן למצוא בו משמעות רבה. בחג הפסח אנו עוסקים בחובתנו כעם לזכור את יציאתנו מבית עבדים. בדומה לטראומות לאומיות אחרות, עולה שאלת הטעם - מדוע עלינו לזכור שאנחנו בניהם ובנותיהם של שפחות ועבדים? אפשר לשאת את הזיכרון כדי לחייב את עצמנו לא להיות שוב עבדים לעולם – לעשות את כל שנדרש כדי שאף יהודי לא ינוצל, ישועבד, יכלא. מטרה זו ראויה כשלעצמה, ובמיוחד בשנה קשה זו, אך המסורת שלנו מחייבת אותנו לרף גבוה יותר. בספר דברים מתוארת שמירת השבת, מהיוזמות הסוציאליות שלנו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והנימוק? - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ [...] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". כלומר, עלינו לזכור שגם אנחנו היינו עבדים, ובני עבדים נדרשים לשמור על הזכויות הסוציאליות של עבדיהם שלהם. אגב, אותו נימוק עומד מאחורי מגוון חוקים שמטרתם לדאוג למוחלשים בחברה, יהודים ושאינם יהודים. חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי חג הפסח, מוזכר בספר שמות: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בגלגולו הציוני, בחג השבועות חגגו את פרי העמל של החלוצים והחלוצות. טקסי הבאת הביכורים הפכו לתצוגת יכולות ומסוגלות של עם שעובד את אדמתו ומפיק ממנה יבולים. בחג השבועות העלו על נס את היכולות האנושיות להוציא לחם מן הארץ. בקצרה, חג שבועות חגג את העבודה. האחד במאי נחגג בין חגיגת החירות והמאבק בעבדות לבין חגיגת העבודה ותוצריה. מיקומו מאפשר לו להיות לא רק מועד בו אנו מתחייבים למאבק בניצול על כל צורותיו. הוא מזכיר לנו שכל חברה ראויה שניצור בארץ תלויה בהכרה בשוויון ערכם של כל אדם ואישה ושל כל עבודה הנעשית מתוך חירות אנושית.

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום

בשנת תש"י (1950) הוציאו חברי וחברות קיבוץ בארי הגדה לפסח. פחות משנתיים לתום מלחמת העצמאות, בה שילמו מחיר נורא על הגשמת חזון חייהם – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עיצבו חברי הקיבוץ תוכן חג הרלוונטי לערכיהם ולאורחות חייהם. בשנים ההן, הגדות הקיבוצים קיימו את מצוות "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" בכך ששילבו את תולדות עם ישראל בעת ההיא. ההגדות סיפרו את סיפור הגלות, ההעפלה, החלוציות, הלחימה וההתיישבות באזורי הספר כהמשך ישיר למאבק של בני ישראל לחירות וכחלק ממסעם חזרה לארץ ישראל. בניגוד להגדה המסורתית, ההגדות הקיבוציות שמו דגש עמוק לא רק על היציאה מעבדות מצרים אלא גם על ההגעה לארץ המובטחת וההתיישבות בה. באותם ימים של ראשית המדינה, ליל הסדר הקיבוצי כלל גם תכנים שכיום אנו משלבים בטקסי יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות. ההגדה הקיבוצית שילבה בין הסיפור המקומי והלאומי לבין קטעים מההגדה המסורתית, פסוקים מתנ"ך, קטעי הגות ציונית ויצירה עצמית – הן בציור והן בכתיבה. מלחמת העצמאות הפכה, בהגדת בארי, לפרק נוסף בסיפור יציאת מצרים. הגדת בארי תש"י רלוונטית עד כאב לימינו. מיד אחרי הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים מבית עבדים" מופיע השיר הבא: "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גאולי בָּאָה, וְאַבִּיט – וְאֵין עוֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם – וְאֵין סוֹמֵךְ, וַתּוֹשַׁע לִי זְרוֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכַתְנִי". בפרק ה"נזכור" מצוינים קורבנות השואה והמעפילים שנפלו בדרכם לארץ, לצד הנופלים במלחמת השחרור. המסר הוא של זכרון אך גם של שליחות: "וְאַל נִשְׁכַּח, כִּי רַק בִּזְכוּתָם וּבִזְכוּת כָּל הֲמוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ הֲלוֹם וְכִי לְמַעֲנָם וּלְמַעַן תֵּת נִיר לִשְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל אָנוּ נִלְחָמִים עַתָּה. [...] נִזְכֹּר אֶת הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת אֲשֶׁר חֻנְּכוּ לְטֹהַר וְלִשְׁלֵמוּת וְאַהֲבַת הַחֵרוּת נְטוּעָה הָיְתָה עָמֹק בְּלִבָּם. נִזְכֹּר כִּי בְּיַצְּאָם לְהַכּוֹת בָּאוֹיֵב הִתְכַּוְּנוּ לְאוֹיְבֵי כָּל הַדּוֹרוֹת – לְרִשְׁעָה עָצְמָה". הדגש ביזכור הוא על מציאת משמעות ואמונה בצדקת הדרך, אל מול הכאב המשתק. קריאה אקטואלית בקטעי ההגדה של בארי מציבה את המציאות איתה אנו מתמודדים בהקשר היסטורי - לא נקודה יחידה אלא קו ארוך ומתמשך של קיומנו בארץ הזו. ההגדה מסתיימת בשיבת ציון, וכוללת פסוקים כמו "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, יש שכר לפועלתך ושבו מארץ אויב" וכן "עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל, יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם". אחרי פסוקים אלו מופיעה ההבטחה הבאה: "אֵיתָן נַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵנוּ כָּל רוּחַ רַע לֹא יְזִיזֶנּוּ. אֶל מוֹרֵךְ, אֵל עַצֶּבֶת בַּל תִּכְבֶּה הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת!" ההגדה מסתיימת בתיאור חיי בארי באותה השנה. אי אפשר שלא לשמוע את הקריאה הנישאת אלינו מימי הראשית: "צֵא וּרְאֵה אֶת פָּעַלְנוּ בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְשַׁבַּתֵּנוּ בִּבְאֵרִי הַחֲדָשָׁה: הִנֵּה מוּקָם וְעָרוּךְ לְנֶגֶד עֵינֶיךָ הַמַּחֲנֶה הָרַב עַל צְרִיפָיו, בִּנְיָנָיו וּמִפְעָלָיו. [...] הִתְרַכַּזְנוּ כֻּלָּנוּ בְּרֹב עַם בִּמְקוֹם יִשּׁוּבֵנוּ, וְקוֹלוֹת הַיְּלָדִים וְהַנֹּעַר מְלַוִּים אֶת הוֹלֵם הָעֲבוֹדָה. הוֹסַפְנוּ לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ וְגִשְׁמֵי בְּרָכָה פָּקְדוּ אֶת שְׂדוֹתֵינוּ. נָטַעְנוּ עֲצֵי פְּרִי וְגֶפֶן וְהִגְדַּלְנוּ אֶת עֶדְרֵי הַבַּקָּר וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה הוֹסַפְנוּ לְמִשְׁקֵנוּ, וַאֲנַחְנוּ רַק בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ. עוֹד רַב הַמַּחְסוֹר וְרָבָה הַכְּמִיהָה לְשִׁפּוּר בֵּיתֵנוּ מִבִּפְנִים. אָכֵן חַג שִׂמְחָה הוּא לָנוּ הַיּוֹם. [...] הַשֶּׁקֶט וְהַשַּׁלְוָה הֵם מֵאִתָּנוּ וָהָלְאָה כִּי עוֹד נָעֳמַד בְּמִבְחָן וְעוֹד נַחֲגֹר נִשְׁקֵנוּ לַעֲמֹד עַל נֶפֶשׁ מִפְעָלֵנוּ. [...] וּבִצְפִיַּת חֲרָדָה נַעֲרֹג לְיוֹם בּוֹ נִתֵּן אֶת יָדֵינוּ לְמַאֲמַץ הַשִּׁחְרוּר הַגָּדוֹל, פֹּה בִּנְקֻדָּתֵנוּ הַנִּדַּחַת, נִדְבָּךְ לִגְאֻלַּת הָעָם וְהָעוֹלָם." קיבוץ בארי עמד על נפש מפעלו, נלחם ברשעה עצמה, ולנו רק נותר לקוות שתזכורת זו לימי ראשיתו תסייע לחבריו ולחברותיו, ולקהילות שבסביבתו, לעמוד איתן במקומם. מוקדש בחרדת קודש לנרצחי שמחת תורה תשפ"ד.

רגע לפני שבעה באוקטובר היינו בשיאו של מאבק בינינו לבין עצמנו. והשיא הזה השתקף במחלוקת בתל אביב על יום הכיפורים. המראות האלו שברו את ליבי, ואני זוכרת שהרגשתי שנמוך מזה אי אפשר לרדת. מה קרה לנו? ואיך נצליח להתרומם מזה? והנה, הצלחנו. היינו צריכים את האויב המשותף השפל והאכזר כדי להבין שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה יותר. אנחנו זקוקים אחד לשנייה, על אף השונות. דווקא כמישהי שכבר שנים עסוקה בקידום שוויון הזדמנויות לנשים ולאוכלוסיות מוחלשות, המאבקים לא זרים לי. החיכוך עם מי שתפיסותיהם הפוכות משלי, כאלה שבעיניים של לפני השבעה באוקטובר גרמו לעוולות קשות כלפי ציבורים שלמים, היה נוכח מאוד בחיי. ידעתי שכדי לשנות משהו עליי להילחם, ובמלחמה הצבעים הופכים להיות מוחלטים כל כך עד שמפסיקים לראות את כל הצבעים שהם בין לבין, אלה שנראים כמו צבע אחד ובאור נראים פתאום אחרת. בחג הזה, חג האורות, אני רוצה להתעקש לראות את כל הצבעים. להבחין בנקודת האור גם אצל מי שלא שותף לתפיסת העולם שלי ולשאיפות שלי לתיקון עולם. היום יותר מתמיד אני מבינה שגם אלה שנתפסו בעיניי כחסמים לאותו תיקון, יש להם תפקיד משלהם שמשלים את התפקיד שלי ומרחיב את נקודת המבט שלי. ועם כמה שאני חושבת שאני יודעת מה טוב, היא עדיין נקודת מבט אחת. זה האינטרס שלי שיהיו אנשים שונים ממני שישקפו לי את מה שאני לא רגישה אליו, שייתנו את מה שלי אין לתת, שיעשירו אותי. כאלה שימשכו את השמיכה לכיוון השני, ובזכות משיכתם החזקה והלעיתים מעצבנת תהיה לכולנו הגנה מעל הראש. זה לא אומר שאוותר על הערכים שחשובים לי, אבל אקשיב הרבה יותר. לא מתוך נימוס, אלא מתוך אמונה עמוקה שיש לי מה ללמוד ולקחת איתי הלאה. כבר לא אסתכל עליהם בחשדנות ולפעמים בציניות שמתכסה בהומור. אני בוחרת לראות את הכוונה הטובה שיושבת מתחת לכל דיבור ולחוות לרגע או שניים את העולם מתוך הזווית שלהם. לפחד ממה שהם פוחדים, רק לכמה דקות. אני בוחרת לשמור על השפה שלי, על מה שיוצא לי מהפה. לכבד את האדם מולי, אבל באמת. הוא משלים אותי. בזכותו אני חלק מעם, אני לא לבד. ואם משהו יקרה לי, הוא יזעק בשמי. יש לנו כל כך הרבה במשותף. המטען בן 3000 השנה הזה שאנחנו נושאים, לא יישמט בגללי. אין אפשרות אחרת ואין לנו מדינה אחרת. כמו שהאור של החנוכייה מורכב מתשעה אורות שונים, ככה גם האור של התקומה מהשבר הנורא שחווינו צריך להיות מורכב מאורות רבים ומגוונים. רק לאורם נצליח לראות את הקשת המשותפת שלנו במלוא תפארתה. חג שמח.

משולש האורות שנדליק הערב מערבב בין נרות רבים ותפקידם: נרות השבת נועדו להאיר את הבית, נרות חנוכה לזכרון הנס ונרות הנשמה נועדו ל"האיר" את נשמות הנרצחים והנרצחות במלחמת הקיום הקשה בה אנו מצויים. חיבורים אלו יוצרים הרמוניה של האור מחד ומתח בין הסמלים מאידך. על המתח הזה כתב רבי שלמה שרביט הזהב (1) שיר ויכוח בין שבת לחנוכה. הוא פותח את הפיוט בבתים הבאים: א. שַׁבָּת וַחֲנֻכָּה נִגְּשׁוּ וִירִיבוּן לְפָנַי זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְּאָזְנָי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם נֶגֶד נְבוֹנַי עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה' ב. אָמַר שַׁבָּת לַחֲנֻכָּה, לִי מִשְׁפַּט הַבְּכוֹרָה וּמִי אַתְּ וּמִי מִשְׁפַּחְתְּךָ הַצְּעִירָה כִּי בִּי שָׁבַת אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא ג. אָמְרָה חֲנֻכָּה לְשַׁבָּת, מָה תִּתְנַפֵּל עָלַי וְתִתְגּוֹלֵל כִּי שְׁמוֹנָה יָמִים גּוֹמְרִים בִּי הַלֵּל וְאַתְּ יוֹם אֶחָד בְּלֹא זֶה וּמָה תְּמַלֵּל שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל וכך ממשיכים שבת וחנוכה להתקוטט ומתחרים על עליונותם מבחינת התפילות, השימושיות והקדימות. הויכוח הוא גם כלי מחויך כדי ללמד את הלכות ומנהגי שבת וחנוכה וההבדלים ביניהם. למעשה פיוט זה הוא השלמה לפיוטו של רבי אברהם אבן עזרא שכתב פיוט ויכוח בין שבת למועדים אך ללא התייחסות לחנוכה. כמו רבי אברהם אבן עזרא, גם הוא סוגר את הפיוט בבית מפויס ויוצר הרמוניה בין הניצים, תוך שהוא מייחד את המעלות של כל אחד מהם ומציע להם שידוך בשבת זו – שבת חנוכה. ד. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם אַל נָא תְהִי מְרִיבָה מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה שַׁבָּת רִאשׁוֹן בַּמּוֹעֲדִים יִכְלוּ טַעֲנוֹתֶיךָ יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ אַךְ גּוֹאֵל אַתָּה וְאֵין לִגְאוֹל זוּלָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתֶךָ באופן דומה סוגר רבי שלמה שרביט הזהב פיוט ויכוח בין אותיות האלף-בית. הוא מאפיין את כוחה של כל אות והיכולת שלהן לשאול צורות אחת מחברתה. הֲלֹא אַחִים בְּנֵי אֶחָד אֲנָחְנוּ מְרִיבָה אַל תְּהִי בֵּינֵיכֶם וְנַחְנוּ הֲלָנֶצַח אֲחִיכֶם תַּעֲנִישׁוּ וּמִן הַמַּחֲלֹקֶת תַּחֲרִישׁוּ המתח שמלווה את פרשות בראשית בין הבכורה לבחירה מובא בשני הפיוטים של שרביט הזהב. שיא המתח והקנאה שבין אחים מובא בפרשת השבוע – פרשת וישב, בה האחים שונאים את יוסף ורוצים להורגו בגלל ייחודיותו. תחילת התיקון של מתח זה מובא בפרשת מקץ, בה האחים אומרים ליוסף –"כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ". הם מבינים כי "הָאֶחָד אֵינֶנּוּ", גם הוא שייך ליעקב אביהם למרות היותו שונה מהם. אני מאחל לבית כולנא ולבית מכון שיטים ולכל בית ישראל שאור נשמת הנופלות והנופלים יחד עם אור הראשית של השבת ואור הנס והיופי של חנוכה יהיו לאור גדול כנגד האפלה של אויבנו. שבת שלום וחג אורים שמח (1) רבי שלמה שרביט הזהב, המאה החמש עשרה, נולד בסלוניקי וגלה ממנה לאפסוס בעקבות הכיבוש העת'מאני. היה הוגה, פרשן, מדען, מתרגם, פייטן ומשורר. כמה מפיוטיו נדפסו בסידורי התפילה של הקהילות הרומניוטיות.

… וְאַנְשֵׁי מְדִינַת הַיְּהוּדִים אָז מָחוּ מִלֶּחְיָם בְּשַׁרְווּל אֶת דִּמְעַת הַשִּׂמְחָה אֵין-עֵדִים, וַיּוֹדוּ לֶאלֹהֵי הַגְּמוּל. וַיְּבָרְכוּ אִישׁ-אָחִיו בִּדְבָרִים מְעַטִּים… וַיִּפְנוּ אֶל עֶמְדוֹת הַגְּבוּל. כך מתחיל שירו של נתן אלתרמן, "יהי ערב" שהתפרסם ב"טור השביעי" לאחר כ"ט בנובמבר, 29.11.1947. בתאריך זה החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי וקבלת תוכנית החלוקה. על פי התוכנית שטח המנדט יתחלק בין מדינה ערבית למדינה יהודית, כאשר ירושלים מוכרת כשטח תחת פיקוח בינלאומי. תוכנית החלוקה השאירה את הישוב היהודי עם שלושה אזורים מרכזיים – הנגב והערבה, רצועת החוף, העמקים והגליל העליון. בין האזורים חיברו "צמתים" צרים וקשים להגנה. לאלתרמן היה ברור שברגע שיסתיימו מעגלי הריקודים ברחובות החוגגים יאלצו לצאת ל"עֶמְדוֹת הַגְּבוּל". הוא הכיר במחירים שישולמו, וחי את החשש הממשי מפניהם. *** וַיְהִי עֶרֶב, וְשׁוּב כְּמִתְמוֹל עֵין יָרֵחַ עָמְדָה צוֹפָה, וְחִיְּכָה אַלְבִּיוֹן [כינוי גנאי למדנט הבריטי] בְּלִי קוֹל, וְעֲרָב סַכִּינָה שָׁלְפָה… וְהַכֹּל כְּמֵאָז… אַךְ שׁוֹנֶה כֹּה הַכֹּל… יַעַן רוּחַ גְּדוֹלָה חָלְפָה. "וְהַכֹּל כְּמֵאָז" רומז למציאות היהודית הקבועה - עם הנתון לאדישות מחד, ולסכין שלופה מאידך. המשך השורה, "אַךְ שׁוֹנֶה כֹּה הַכֹּל", הופך את הקערה על פיה. אלתרמן יודע שבעקבות ההכרזה הדרמטית שאיפשרה לאנשי הישוב להתקדם בתוכניתם לייסוד מדינת היהודים, תצמח מציאות חדשה ושונה לעם היהודי. לפעמים נדמה שכל התרבות היהודית-ישראלית מגודרת בתוך המתח שבין "וְשׁוּב כְּמִתְמוֹל" לבין "אַךְ שׁוֹנֶה כֹּה הַכֹּל". *** יַעַן רוּחַ הֶחָג הַנּוֹרָא הִכְּתָה בַּיְהוּדִים כְּיָם, וְהֻטְלָה אֶל חֵיקָם הַבְּשׂוֹרָה כְּגוּף יֶלֶד יוּלָד וָחָם וְהַכֹּל כְּמִתְּמוֹל… אֲבָל עֶרֶשׂ צְחוֹרָה הוּקְמָה בִּלְבָבוֹ שֶׁל עָם. תוכנית החלוקה דרשה מהישוב ומנהיגיו ויתורים קשים מנשוא, אך הבטיחה הכרה בינלאומית להישגי הישוב היהודי בארץ ישראל עד לאותה הנקודה, וכך העמידה תשתית להשגת ריבונות ועצמאות. שירו של אלתרמן מקרין ראיה מפוכחת וריאלית של המציאות המדינית ונכונות עיקשת ליצור, בכוחות אנוש. *** וּבִקְפֹץ הַשְּׂרֵפוֹת עַל גַּג לְאַַיֵּם וּלְהַפִּיל מָגוֹר, הֵן נוֹסְפוּ אֶל נֵרוֹ שֶׁל חַג בְּבֵיתוֹ הֶעָנִי שֶׁל דּוֹר, וַיּוּאַר בְּמִצְחוֹ – שִׁבְעָתַיִם – הַתָּג, שֶׁחָרַת לוֹ: חַיִּים וּדְרוֹר. שירו של אלתרמן התפרסם בעיתון "דבר" יומיים לפני חג החנוכה, ובחלקו האחרון של השיר ישנה התייחסות לכך [הֵן נוֹסְפוּ אֶל נֵרוֹ שֶׁל חַג]. ההכרזה העתידית על הקמת המדינה נקשרה אצל אלתרמן בשרשרת מאבקים על חיים ועל ריבונות, ובפרט במאבק המכבים. גם בימינו המאבק על חיים וריבונות הוא מציאות חיינו. אם ברצוננו להמשיך לבנות מדינה הראויה למחיר האנושי שאנו משלמים עליה, מימי הכרזתה ועד עצם הימים האלו, עלינו לעשות זאת ביחד, במו ידינו, מתוך מחויבות ליצירה משותפת של "חַיִּים וּדְרוֹר". צילום: שי כץ, קיבוץ כפר עזה, אוקטובר 2023

חג הסיגד שנציין השבוע (כ"ט במרחשוון), חמישים יום לאחר יום הכיפורים, מציע לחברה הישראלית הזדמנות. לאורך כ-2,500 שנים, יהדות אתיופיה העמידה במרכז החג את השאיפה לחידוש הברית עם אלוהים ואת התקווה לשוב ולהיבנות בירושלים. במציאות הישראלית הנוכחית הברית והתקווה חיוניות לחיזוק החוסן והתמודדות עם אתגרי השעה. בחג הסיגד מודגשת ברית רחבה יותר מאשר עם האל לבדו. מודגשת גם הברית בין אדם לחברו, בין קהילות, בין אזרחים, בין דומים ובין שונים. בתוך הימים הקשים בהם אנו נמצאים, מתגלה עוצמתה של ברית הגורל הישראלית האזרחית, המוכיחה את עצמה על אף המחלוקות הפנימיות הרבות. הברית בינינו מבוססת לא רק על תפיסת גורל משותף אלא גם על תפיסת ייעוד משותף. ברית זו היא סימן לאמון, לתקווה שלא פגה, לעתיד משותף. לא פשוט לתחזק תודעת ברית ייעוד משותפת במציאות הנוכחית. לא פשוט, אבל הכרחי. התקווה לעתיד והברית שלובות יחדיו; אם אין תקווה אין משמעות לברית, ואם אין ברית אין דרך לממש את התקווה. במבט אקטואלי, העלייה לראש הר או עץ גבוה כדי להתפלל על חידוש הברית, כחלק ממנהגי החג, נראית רלוונטית מתמיד. מראש ההר ניתן לראות אופק ולראות את התמונה הגדולה. רק כשישנם היכולת והרצון להרים את הראש ולהתבונן מעבר לפרטי ולמגזרי, מעבר למקומי ולרגעי, רק אז מתגלה המציאות הרחבה ומתבהרים כיווני הפעולה. התקווה היא הכוח שהופך אמונה למעשה. כעת, כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לקחת אחריות מעשית ולפעול לחיזוק הברית והתקווה לעתיד המשותף שלנו כאן במדינת ישראל, על אדמת ציון אליה ייחלנו. זה בידיים שלנו. תודה מיוחדת לרב ד"ר שרון שלום שסייע במחשבה שמאחורי הדברים. תמונה: דוידי ורדי, מתוך פיקיויקי

לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים העלנו מקורות מארכיון החגים הקיבוצי המספרים על המלחמה מנקודות מבט ומעמדות שונות של מספר חברות וחברי קהילות קיבוציות. ******** מחזור לימים נוראים הסופר והעורך מרדכי אמיתי, חבר קיבוץ שריד, סבר שלא מספיק לזכור את המלחמה באמצעות ארכיונים, סרטים וכתיבת יומנים בלבד, אלא שיש לנצורה לנצח כחלק מארון הספרים היהודי. הוא ניגש אל מחזור התפילה ויצר מדרש ייחודי ומצמרר השוזר את התפילות והפיוטים אל ההווה האיום של חייו. המדרש של מרדכי איננו רק היסטורי, אלא גם קיומי. הוא ניצל את היום המוקדש לקשר בין אדם למקום, והוסיף אליו תהיות המתבקשות נוכח ההרג והחורבן. הודעות יומיות על לוח המודעות בין תיקי הארכיון מצאנו פריטים ייחודיים מתקופת המלחמה. אחד מהם הוא אוסף הודעות יומיות שפורסמו בקיבוצים על לוחות המודעות במטרה לעדכן, לשתף ולארגן את הקהילה בימים הקשים. דרך ההודעות ניתן להציץ אל הסוגיות שעל הפרק. כמו למשל, עדכון מהלוחמים בחזית, חיי הפנאי במקלטים, פתרונות תעסוקה לילדים, ועוד. שיר לזכר ישי עוזרד, במלאת שמונה לנפילתו ערב המלחמה ישי סיים תקופת שיקום ארוכה לאחר שנפצע קשה בראשו במהלך מלחמת ההתשה. בתקופה זו הוא גם נישא וציפה לבת. עם פרוץ המלחמה הצטרף לכוחות בסיני. בכ"ה בתשרי, במהלך קרב קשה במתחם "מיסורי", נפל בשבי והוצא להורג ע"י החייל המצרי שהוצב לשמור עליו. שבוע לאחר שנפל נולדה ביתו. "המלחמה על השפיות" - מאבק בין חיוב החיים לקללת המציאות קיבוץ בית השיטה ייזכר לעד כקיבוץ ש-11 מבניו נפלו במלחמה, הקיבוץ בו נוצרו נכסי צאן ברזל כמו השיר 'החיטה צומחת שוב' שכתבה דורית צמרת, ולחן הפיוט 'ונתנה תוקף' של יאיר רוזנבלום. אפרת בת-שלם, רכזת התרבות של הקיבוץ בזמנו, מספרת על ימי המלחמה שלה, כרכזת תרבות, ה"מלחמה על השפיות". בקיבוץ חלוצי כבית השיטה לכל אחד ואחת משימה משלו בימי המלחמה. הלוחמים שגויסו לקחו ציוד בצ'ימידן, ויצאו לשדה הקרב. אפרת, רכזת התרבות, שלפה את 'תיק המלחמה' שלה, ויצאה להיאבק על הרוח. היא גייסה למלחמתה את טובי האמנים והאמניות, ואת אנשי ונשות הקיבוץ עצמם. ביניהם, נחום שריג, מח"ט הנגב במלחמת השחרור, שעמד מול חבריו וחברותיו לקיבוץ לסקירה על מצב המלחמה, טרם נודע לו על בנו יוסף שנפל באחד מקרבות הבלימה ברמת הגולן. ברקע, ידיעות ראשונות על הנופלים, ועל לוח המודעות מתנהל 'קרב' בין מודעות התרבות לבין מודעות האבל.

אחד מתפקידיה של התרבות הוא לתת מזור לכאבים הקיומיים של האדם. חג סוכות מפגיש אותנו עם אחד הנושאים הכי קשים לעיכול בנפשנו – ארעיות. "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג, מב-מג) אם פסח הוא החג המזכיר מדי שנה את יציאת מצרים, למה דרוש לנו חג נוסף כדי לזכור את הישיבה בסוכות במדבר? המסר החינוכי המרכזי של פסח הוא שעלינו לזכור שהיינו עבדים, ולדאוג שלא אנחנו, ולא אחרים, נחיה שוב בעבדות. המסר החינוכי של סוכות הוא אחר. החג נועד להזכיר לנו שהקבוע היחיד הוא השינוי, ולעמת אותנו עם העובדה הזו מדי שנה. הקירות נותנים לנו אשליה של יציבות וקבע. אבל במציאות הכל זורם - 'פאנטה ריי', כמאמר הפילוסופים היוונים, דבר לא קבוע, גם לא עתידינו האישי. על פי ארבע האמיתות הנאצלות במסורת הבודהיסטית, היאחזות בגשמי היא מקור כל הסבל האנושי. לכן אני רואה בסוכות הזדמנות רוחנית להתמודד עם הארעיות של הקיום. להקדיש שבוע בשנה לחיים בין קירות בד במקום קירות בטון. אולי אם נפגוש את הארעיות כל שנה, אולי יהיה לנו קל יותר להתמודד עם שינויים שיתרגשו עלינו. מיקום החג בסתיו מעמיק עוד יותר הסתכלות על החג כהתמודדות עם ארעיות הקיום. מחד, סוכות מסמל את השמחה שבסיום עונת האסיף. לאחר שהחקלאים והחקלאיות ציפו בחרדה במשך חודשים רבים ליבול, נגמר המתח, היבול נאסף, העתיד הקרוב ברור ומובטח. מאידך, עם האסיף מגיע גם חילוף העונות ואיתו פחד חדש – איזו עונת גשמים צפויה לנו? האם ירד מספיק גשם? האם ירד יותר מדי גשם? וכך החיים החקלאיים זורמים, כמו נהר, בין פחד ורווחה. על האדם להתמסר למציאות הזו כפי שהיא, כי ההיאחזות במצב הלא משתנה עלולה לכאוב יותר. האם החיים שלנו היום, שעבור רובנו רחוקים מהקרקע ומעונות השנה, שונים במהותם? בשנה זו במיוחד רובנו חווים פחד גדול משינוי. פתאום מוצבים סימני שאלה ליד דברים שהרגישו לנו מובנים מאליהם במדינתנו. מי שזרעו כאן את חייהם, משפחותיהם ואהבותיהם חוששים מאוד מבצורת (מטאפורית). הבה נתכנס בסוכות, ניזכר שהקבוע היחיד הוא השינוי ונעסוק בשאלה - איך לרתום את כוחותינו לכך שהשינוי המתרגש עלינו יהיה כזה שמוביל למענה על צרכים של כמה שיותר אנשים ולבניית חברה מיטיבה וצודקת.