נקודות קטנות של אור למי שחש ש"עולם חשוך בעדי" - קריאה אקטואלית לחנוכה | מרים הולצמן
רָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי! שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית [וּבִתְפִלָּה]. כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת, וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים. (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה ח' א)
הסיפור הקצר הזה מתאר את הבסיס האנושי, האוניברסלי, לחגי האור של אמצע החורף. הלילות המתארכים, החוויה של אור שהולך ונעלם, הקור – כל אלו מייצרים חרדה, ולא רק לאדם הראשון. אל מול הפחד מ"עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ", פנה אדם ראשון לכח עליון ו"עשה שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית [וּבִתְפִלָּה]." הימים עברו והוא ראה שכ"מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם": הימים הלכו והתארכו והאור חזר לארץ. מה עשה? חגג את מה שחווה כהצלה אלוהית ויצר את הבסיס לחגי האור כמו חג החנוכה וחג המולד, שנחגגים בתרבויות רבות סביב נקודת ההיפוך של היום הקצר בשנה.
הסיפור חושף מהלך אנושי שנובע מרצון ליצור תחושת שליטה. זוהי בעצם התשתית של כל חג – צורך לייצר נרטיב, סיפור משותף שייצור תחושת ביטחון, זהות, שייכות ומשמעות. המושג המעגלי 'חג' הוא תזכורת לכך שכבר היינו פה פעם, אנחנו עדיין פה ואנו צפויים להיות כאן שוב.
בעם היהודי, חג החנוכה סימל במשך מאות שנים את הדגשת ההודיה על ההתערבות וההצלה האלוהית. עד היום אנחנו שרים בהדלקת הנרות "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין, עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת" ומפרסמים את נס פך השמן בהדלקת החנוכיה.
התנועה הציונית ביקשה לשים דגש על המעשה האנושי וחזרה לעסוק בסיפורי המכבים שנשכחו והורחקו, תוך הדגשת הגבורה (בקרב), ההנהגה הלאומית (היכולת לאחד חלקים רבים בעם ולחזק את הבסיס התרבותי והזהותי המשותף) והתבונה המדינית-צבאית (יכולות אסטרטגיות והיכרות עמוקה עם תנאי השטח). היחס הזה מגולם במיוחד בשיר המוכר "מי ימלל":
שְׁמַע! בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה
תמונת העתיד מגולמת בסיום השיר:
וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל.
אז מה עכשיו? בחנוכה של ראשית המלחמה דיברנו הרבה על גבורה. גבורת הלוחמים והלוחמות, גבורת העורף. בתוך השנה הרביעית למלחמה, כשאנחנו בהמתנה לעוד סבב שיהיה או לא יהיה מול איראן, אחרי בחירות גורליות שבהן הבענו את דעתנו, פעלנו לשכנע אחרים בצדקת דרכנו, התנדבנו כדי לשמור על טוהר הבחירות ועוד, אנחנו מבינים שיש דברים שאינם לגמרי בשליטתנו – המציאות שלנו היא גם תולדה של משק כנפי פרפר בוושינגטון או מהלכים פוליטיים מאחורי דלתות סגורות. אנחנו מגלים, כמו האדם הראשון, שכשדברים אינם בשליטתנו נוצרת חרדה, וחרדה משתקת. גם עבורנו, החג יכול להיות מענה. החג מזכיר לנו שעוד מעט הימים ילכו ויתארכו, וגם אם לא נשפיע על מספר שעות האור ביממה, וגם אם איננו בחוויית "מושיע ופודה", עדיין יש לנו את היכולת והצורך לעשות משהו לשיפור המציאות שסביבנו.
כדי לא לשקוע לחרדה בהמתנה לכוחות הגדולים שפועלים מסביבנו, אנחנו יכולים לכוון את מאמצינו לחיזוק וחיבור ולהתמודדות על דמות החברה בה אנו חיים. לא גבורה של עת קרב ומרד אלא צעד אנושי מדוד בעשייה חברתית לטיפוח קהילות טובות יותר, נותנות יותר, מגוונות יותר. כל צעד מקומי יכול לחבור למהלך רחב יותר, עד שיתקיימו בנו דברי השיר: "וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל / יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל".





תגובות