תוצאות חיפוש

לכל המקורות חנוכה מקורות והגות/ ​ מקורות מחכמינו-על האור ​ אותה אורה שבראת ביום הראשון, והיה האדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו - כיוון שיצאה שבת, התחיל משמש החושך ובא, נתיירא אדם. באותה שעה זימן לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה לזה, ויצא מהן האור ובירך עליה. מקור: ירושלמי, ברכות התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה בכסלו, כי בריאת העולם הוא בזמן ששווה היום עם הלילה; והתחלת האור הוא בכ"ה בכסלו, שאז מתחיל האור להתגבר, ולפיכך נעשה הנס בשמן, כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור. מאת: המהר"ל מפראג למה הרשעים דומים? לאדם מתהלך באפלה. הגיע לאבן ונכשל בה. אבל הצדיקים דומים לאדם המהלך ונר לפניו, הגיע לאבן, משמר עצמו שלא ייכשל בה. מקור: פסיקתא רבתי ​ שלושה ימים טובים הם נחגגים בישראל על שם הניסים שנעשו לאבותינו ולנו. ואלו הם: פסח, פורים וחנוכה - ושלושתם שזורים באור ואורה. התגברות כוחות האור על כוחות החושך שבעולם; פסח: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". (מכת חושך במצרים) פורים: "ליהודים היתה אורה". חנוכה: "הנרות הללו אנו מדליקים". מאת: הרב קוק ​ "כל התופס נר חנוכה בידו ועומד - לא עשה כלום". מי שמחזיק נר חנוכה בידו ועם זה הוא בבחינת "עומד", שאינו זז ואינו מתרגש מן הרעיון העמוק החבוי בנר החנוכה - "לא עשה כלום", אין בעשייתו שום ממש וערך, שכן עיקרה של המצווה אינו הדלקת נר סתם, לא זה העיקר... מאת: רבי ישראל מטשורטקוב "הדלקה עושה מצווה" (שבת, כ"א) עיקר התכלית של המצווה הזאת היא - ההדלקה, החשק, ההתלהבות, האש המתלקחת בנשמה! מאת: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב כתוב : "ויאמר אלוהים : יהי אור!" אם אדם מבקש באמת : "אלוהים, יהי אור!" נעשה לו אור. מקור: חסידי ולמה מדליקין נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יוון, נכנסו לבית המקדש, מצאו שם שמונה שיפודים של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות; מקור: פסיקתא רבתי עוד לחג >

לכל המקורות ל"ג בעומר מקורות והגות/ ​ מנהגי ספירת העומר קיצור שולחן ערוך נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת כד ל"ג בעומר, מפני שבאותו הזמן מתו תלמידי רבי עקיבא. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלחמות. (רמ"א: ומרבים בו קצת שמחה) עוד לחג >

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ ​ מושגים ומנהגים ​ אפיקומן המחצית הגדולה של המצה האמצעית משלוש מצות צלחת הסדר. לאחר בציעתה מוחבאת כזכר לצידה שצררו בני ישראל בצאתם ממצריים. יש מניחים את האפיקומן על הכתף להמחיש את זכר יציאת מצריים. נהוג שהילדים מנסים לגנוב את האפיקומן ודורשים תמורתו מתנה. הגדה של פסח קובץ מדרשי חז"ל, קטעים מן המקרא, ברכות מזמורים ושירים שנערכו כדי לספר ביציאת מצריים בליל הסדר. ההגדה החלה להתעצב בתקופת המשנה לאחר חורבן בית שני. המתכונת המוכרת לנו היום התעצבה כנראה בתקופת הגאונים (מאה 7 לספירה והלאה ). הגעלת כלים כלי אוכל מהיום-יום בהם משתמשים בפסח עוברים צחצוח והרתחה. על פי רוב ישנה בבתים יהודיים מערכת כלי פסח מיוחדת המאוחסנת משך השנה. שמות החג חג הפסח לזכר הפסיחה שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצריים בעת מכת הבכורות. חג המצות לזכר המצות שאפו בני ישראל משום שלא הספיק בצקם להחמיץ כשהיו צריכים לצאת בחיפזון ממצריים. חג האביב חל בתקופת האביב. נהוג בו טקס העומר המציין את תחילת עונת הקציר. בפסח " מחליפים את ברכת הגשם בברכת הטל בתפילת שמונה עשרה - "העמידה. חג החירות מבטא את גאולת ישראל מעבדות לחירות. חודש ניסן מופיע במקרא [שמות י"ב] כראש חודשים, נקרא גם חודש האביב. חמץ קמח או מאפה שהחמיץ ותפח. בדיקת חמץ טקס חיפוש פירורי חמץ, לאחר נקיון הבית. יש הנוהגים להשתמש בנוצה ונר או פנס לחיפוש הפירורים. הטקס נערך עם חשכה בערב הקודם לחג. ביעור חמץ ניקיון של כל שרידי החמץ וכל פירורי מאפה בבית. החמץ הנמצא מובא לשריפה בבוקר של ערב פסח. מכירת חמץ על מנת שלא יצטרכו לזרוק מלאי חמץ בפסח, בעיקר סוחרים ובעלי עסקים, נמכר החמץ באופן מאורגן לגוי ומוצא מרשות היהודי למשך הפסח. בסוף החג, משלא שילם הגוי עדיין את חובו, מוחזר החמץ לבעליו. ליל הסדר מתקיים בלילה הראשון של החג זכר לליל השימורים ביציאת מצריים. המשפחה מסיבה סביב שולחן ערוך ומספרת ביציאת מצריים מעבדות לחירות של בני ישראל. סדר שני בחוץ לארץ נהוג לחוג סדר שני בלילה השני של פסח, כחלק ממנהג "יום טוב שני של גלויות" הנהוג בכל שלושת הרגלים. מצות מאפה מקמח שלא החמיץ או תפח. לזכר הבצק שלא הספיק להחמיץ בחיפזון היציאה ממצריים. עומר בט"ז ניסן היה נהוג להניף עומר מן השעורה שנקצרה זה עתה. המנהג חודש בהתיישבות העובדת בימינו. מיום זה נהוגה ספירת העומר, שבעה שבועות עד לחג השבועות. קערת הסדר משמשת כתשמיש קדושה וזוכה לעיצובים אמנותיים, עליה מונחים מספר פריטים סימליים: זרוע ". עצם צלויה, זכר לקרבן הפסח "שאינו נאכל אלא צלי ביצה שלוקה זכר לקרבן חגיגה - קרבן הנהוג בשלושת הרגלים - שהוקרב בעת העלייה לרגל. ". כמו שהביצה מתבשלת ומתקשה כך ישראל: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ מרור חסה וחזרת: מסמלות את הטעם המר של שיעבוד מצריים. חרוסת בליל של פירות כתושים ומתובלים סמל לטיט בו בנו אבותינו במצריים. כרפס עלה סלרי או תפוח אדמה, אותו מטבילים במי מלח. שלוש מצות אחת לאכילת מצה של מצווה, אחת ל"כורך" עם מרור, ואחת לאפיקומן. לאחר שמבצעים את האמצעית לאפיקומן, עדיין יש שתיים שלמות כ"לחם המשנה" זכר למנה הכפולה של המן שנאכל במדבר ביום השישי. קמחא דפסחא מנהג לגבות מראשית חודש ניסן "מעות חטין" מן הציבור. התרומה מחולקת לעניי העיר, איש איש לפי צרכיו לחג. שבת הגדול השבת הסמוכה לפסח, בה נהוג לדרוש בציבור ולקרוא חלק מן ההגדה כהכנה לפסח. חזרה שיר השירים נהוג לקרוא את מגילת שיר השירים בשבת החלה בשבוע הפסח. מלבושים לליל הסדר יהודי אשכנז נוהגים ללבוש בליל הסדר בגדי-לבן, "קיטל". יש אומרים שראש המסובים לובש בגד לבן זכר לבגדי הלבן שלבשו הכוהנים. לדעת המקובלים מסמל הצבע הלבן את החסד והרחמים, לרמז שיש לנהוג במידות אלה ולהזמין עניים לסעודה, כי "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" בבלי, בבא בתרא, ו, ע"א. רבים מיהודי מרוקו נוהגים ללבוש גלימות לבנות ארוכות בליל הסדר - סמל לחירות. יהודי בוכרה לובשים ב"ליל הסדר" בגדים מפוארים, דרך אדנות. בעל הבית לובש חלוק לבן ואזור זהוב למותניו והנשים לובשות בגדי צבעונין מפוארות ועונדות תכשיטים יקרים. יהודי קאוקאז לבשו הדר ושמעו את ה"הגדה" מפי החכם כשהם חמושים, והנשים - כשהן חוגרות חגורות כסף. יהודי בבל והנוהגים כמנהגם מכינים מפה צבעונית לצרור בה את האפיקומן זכר ל"משארותם צרורות בשמלותם" וכן מקל זכר ל"מקלכם בידכם". "שבת הגדול" - על מקור השם "שבת היום הגדול" או "שבת הגדול" הוא יום השבת שלפני חג הפסח. מקור השם הזה בפסוק החותם את ההפטרה של השבת שלפני חג הפסח: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" מלאכי, ג, כ"ג ישנן סברות נוספות למקור השם. נציין אחדות מהן: השבת שלפני כל חג גדול נקראת "שבת הגדול", היינו השבת של החג הגדול. בסידור העתיק לפי מנהג קורפו נזכר "סדר לשבת הגדול של שבועות". ישראל נצטוו לקראת השבת, שלפני יציאת מצרים, לקחת "שה לבית אבות שה לבית" שמות, יד, 4. אמרו בני ישראל: "הן נזבח תועבת מצריםה לעיניהם ולא יסקלונו"! אמר להם הקב"ה: עתה תראו הנס הגדול שאעשה. ואמנם קרה נס והמצרים לא פגעו בבני ישראל בשעה שזבחו את זבח הפסח, לפיכך, נקרא היום ההוא "שבת הגדול" זכר לנס הגדול. ר' דוד בן יוסף אבודרהם, מחכמי ישראל בספרד במאה הארבע-עשרה מביא בספרו "פירוש הברכות והתפילות" גם טעם זה: שלכך נקרא שבת הגדול". שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות בשל הנס הגדול הזה, שנעשה בשבת שקדמה ליציאת מצרים, נקרא "שבת הגדול" בבלי, שבת, פז ע"ב, תוספות; שמות רבה, פרשת בא. יש קושרים את השם במנהג שהיה רווח בקהילות-ישראל לאפות ככרות לחם גדולים, מקמח החמץ שנותר, לקראת השבת שלפני הפסח. את ככרות הלחם הגדולים היו מחלקים לעניים. יש משערים, שמקור השם הוא בדרשה המרכזית של הרב הגדול בעיר, בענייני הפסח, בשבת שלפני חג הפסח. בקהילות אשכנז נוהגים להתכונן לקראת "ליל הסדר" בשבת שלפני הפסח וקוראים בהגדה "מעבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". משערים, שהשבת הזאת נקראת לפנים בשם "שבת הגדה", ובמרוצת הדורות נשתרבב השם "שבת הגדול". המימונה - מקור החג יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים, חכם מזקני העיר, ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין: גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כוהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה". כאן נסבה השיחה על מקור מנהג ה"מיימונה", שעליו שאלתי את רבי יוסף, כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם: א. "מיימונה" - מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה; בניסן נגאלו בני ישראל, בניסן עתידין ליגאל -בבלי, ראש השנה י"א ע"ב -- והנה יצא רב ניסן ועדיין לא באה הגאולה; לכן חוגגים ישראל את ה"מיימונה" בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן. ב. "בארבעה פרקים העולם נידון" -- משנה, ראש השנה א:ב--: "בפסח עלהתבואה". אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה. ג. שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל - וזאת בעקבות המאמר: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. --בבלי סנהדרין ל"ט: ע"ב -- ולכן בא חג ה"מיימונה" להשלים את שמחת החג. ד. באסרו חג פסח נפטר רבי מיימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולא -- עליה המונית לקברו של הקדוש, כמו ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי - בחודש אב, באה ה"מיימונה" מעיין תחליף להילולא. הדיינים העירו: רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו: תזכה ותצליח. "רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מהעיר חאלב ובו רשום כי חגיגות "מיימונה נהוגות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי ה"מיימונה. שאלתי כיצד חוגגים את ה"מיימונה" בערים אחרות בצפון אפריקה? אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערת מים ובה דגים חיים. באורן שבאלג'יר שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים לצאת אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראקש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים ומברכים אותו שישא פרי רב. לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכות וטובלות רגליהן במים החיים הנמשכים מהמעיין. יש סוברים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם. פרופ' ח. הרשברג / 1953 תשי"ג משחק האגוזים בפסח - מה מקורו? משחק באגוזים לילדים - הוא עתיק יומין וכבר נזכר במדרש. "אגוז זה שיחוק לתינוקות" (שיר השירים רבה) רבי עקיבא היה נוהג לחלק קליות ואגוזים לילדים בסדר פסח שלא ישנו, אלא יתעסקו במשחק ובפיצוח האגוזים וישמרו על ערנותם ולא יפריעו למהלך הסדר. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אתה אומר לי: לך והוצא את ישראל, היכן אני משכינם בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה? מנין לי לספק במאכל ובמשתה? כמה חיות יש בהן? כמה מעוברות יש בהן? כמה תינוקות יש בהן? כמה מיני מזונות התקנת להם להחיות שבהן? כמה מיני ריכוכין התקנת למעוברות כמה קליות ואגוזין התקנת לתינוקות? (מדרש שמות רבה) עוד לחג >

בנימין זאב הרצל "יש לחשוש שהדור הבא לא ידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמה, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה. [...] במציאות הציונית אנו נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחוסר-ידיעה. את הרצל מבקשים להציג כסמל הלאומיות המופשטת [...] לא. נחטא להרצל ונחטא לציונות, אם הוא ישמש לנו רק שם נאה בלבד." ברל כצנלסון עם השנים הפכה דמותו של הרצל לסמל הגדול ביותר של התנועה הציונית, אך נדמה שתוכן הגותו הציונית של הרצל אינו מוכר לרבים, ודמותו בזיכרון הציבורי שונה בהיבטים משמעותיים מכפי שהיה באמת. ​ ההיכרות עם דמותו וחזונו של הרצל חשובה להבנת השורשים הרעיוניים של המפעל הציוני, ומאפשרת נקודת התייחסות משמעותית בעיסוק בסוגיות אקטואליות הנוגעות לדמותה של החברה בישראל. ​ מכון שיטים עוסק בפעילות חינוכית להנצחת זכרו של בנימין זאב הרצל ולהגברת ההיכרות הציבורית עם דמותו והגותו הציונית. בואו להכיר את הרצל סוגיות מרכזיות בפעילות שלנו חברת מופת הרצל החזיק לא רק בחזון כללי של הקמת מדינה, אלא גם בתפישה חברתית כלכלית מפותחת ומפורטת, המציעה מודל חדש של חברה וכלכלה המגשימות ערכים של צדק חברתי וערבות הדדית עמוקה. חזונו החברתי-כלכלי לא היה נבדל מחזונו הלאומי, אלא שלוב בו, והגשמתו במסגרת מדינת היהודים היתה לב ליבו של השינוי שביקשה הציונות לחולל בחיי היהודים. ​ חברה יהודית חופשית הקמת מדינת יהודית בעולם המודרני מעלה את שאלת מקומן של הדת והמורשת היהודית בחיי הציבוריים. הרצל, שרבים טועים לחשוב שלא הכיר את היהדות, הציע ליצור חברה יהודית חופשית, שאינה כבולה למסורת אך אינה מתנתקת ממנה. במפגש נכיר את מאפייני החברה והגישה שמתאר הרצל, ואת זיקתו שלו למורשת ולתרבות היהודית. ​ מדינת היהודים במזרח התיכון חזון הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל היה חלק מתפישתו הרחבה של הרצל את מצבו של המזרח התיכון בתקופה, ומקומו בדיפלומטיה הבינלאומית. במפגש נכיר את ייעודה של הציונות להיות המפתח לשגשוג של כלל המזרח התיכון, ונתבונן גם על היחסים הבינלאומיים המשמרים אותו במצבו כיום. ​ מדינה יהודית-דמוקרטית הזירה הפוליטית מעוררת ברבים מאיתנו תחושות דחייה ומיאוס, ונדמה שהדמוקרטיה נמצאת במשבר אמון מול אזרחיה. הרצל הכיר מקרוב, כעיתונאי, את הדמוקרטיה המערבית, וזיהה בה נקודות כשל אשר מסכנות את יציבותה. במפגש נכיר כמה מנקודות הכשל הללו, ונחשוב כיצד אפשר להתמודד איתן כדי לשמור על המבנה הדמוקרטי. הפעילות מתקיימת בקרב קהלים שונים ובמתכונת מגוונת: הרצאות, מפגשי לימוד חד-פעמיים וסדרות לימוד מתמשכות. להזמנת פעילות: הפעילות שמעניינת אותי חברת מופת חברה יהודית חפשית מדינת היהודים במזרח התיכון מדינה יהודית דמוקרטית אחר שלח/י אשמח לקבל עדכונים במייל תודה שפנית, נחזור אליך בהקדם!

לכל המקורות ט"ו בשבט מקורות והגות/ דותן ברום ט"ו בשבט - מה העניין? קבוצות הבחירה - המחנות העולים ט"ו בשבט - מה העניין איתו? לא חג מקראי, לא מְאֹרָע היסטורי... ובכל זאת נחגג בכל בית ומוסד חינוכי בארץ! קפיצה קטנה לתלמוד, תגלה לנו את מקורו: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו." (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, פרק א') אם כן, ט"ו בשבט הוא ראש שנת המס על התוצרת המופקת מהאילנות. ולמה אומרים בית הלל דווקא בט"ו בשבט ולא באחד בו? אינני יודע. אולי יש בכך רמז לחגיגות קדומות בתאריך זה, אבל אין בידי סימוכין להשערה פרועה זו. מכל מקום, זה אינו מקורו של ט"ו בשבט שלנו. אנו לא חוגגים את שנת המס על האילנות. ספור החג ממשיך במקובלי צפת, שהאמינו שבברכנו ואכילתנו את פרות הארץ יש משום תיקון לנפשנו ולעולם, ובכך אנו מקרבים את הגאֻלה, את המשיח, את שיבת עם ישראל לארצו ואת הפיכת הארץ לגן-עדן-עלי-אדמות ולאור לגויים. מקובלי צפת אמצו להם את מועד ט"ו בשבט וסדרו להם סדר, על בסיס סדר פסח, ובו הברכות המתאימות אכילה מפרות הארץ. הרעיון תפס תאוצה והתקבל בזרועות פתוחות בקהילות יהודיות רבות (ככה זה עם יהודים ואֹכל). אממה? החגיגה לא הייתה שלמה בלי הסִבָּה לִמְסִבָּה - פרות הארץ. באותה תקופה אפלה שלפני עידן האי-מייל, ואפילו לפני עידן הטמגוצ'י (חתיכת פרהיסטוריה...) הייתה דרך אחת לשווק את פרות הארץ לעולם – ליבשם. משום מה המנהג הזה השתמר עד היום וכלנו זוכים להשפעות המרנינות על מערכת העיכול של המוני פרות מְיֻבָּשִים. כאן לא תם ספורנו. הציונות, בחדשה את חגי ישראל, השתמשה בראש השנה לאילן כחג התחדשות הטבע בארץ. ט"ו הפך לחג הנטיעות וזאטוטים זבי-חטם טחבו שתילי אֹרן רכים על כל גבעת טרשים נישאה. ט"ו בשבט הפך לחג הציונות המֻשלם כשנחנכה הכנסת הראשונה ביום זה. כך קבלנו היום חג של נטיעות, תשומת לב לטבע, סדרי ט"ו בשבט ותכניות בישול עם מתכונים יצירתיים המשתמשים בפרות מיֻבּשים. אחלה, אבל האם זה מה שאנחנו רוצים? מה, בעצם, מהות החג? איני חושב שאכילת פרות הארץ מקרבת את הגאֻלה (אני יותר בעניין של אקטיביזם). גם איני מוצא טעם (הלצה טפשית לפניכם) באכילת פרות מיֻבשים. מאידך, אני חושב שנטיעות, טיולים, תשומת לב לטבע וסדרי ט"ו בשבט הם מקסימים ויש להם תפקיד חשוב בחינוך האדם והעם. ט"ו בשבט גם אינו חגיגת שפע תוצרת הארץ - יש לנו את שבועות בשביל זה. אפילו התלמוד, באותה מסכת ראש השנה, מספר ש"בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן...". עצרת היא שבועות. אז מה הוא כן? ט"ו בשבט נמצא במקום מֻשלם בשנה. מאחורינו שיא האפלה של חנוכה. הימים התארכו והשמש חזרה אל חיינו. עדיין קר וגשום מפעם לפעם, אבל יצאו כבר רב גשמי שנה והעולם זוהר ביָרֹק שהגשם הביא עמו. השקדיות פורחות בשמלות כלה בצדי הדרכים וכלניות, רקפות, חרדל, צפרני חתול, דודאים ומרגניות מנקדים את השדות בצבעים מרהיבים. השרף עולה באילנות והם מתחילים ללבלב, וכמותם גם האנשים - כי האדם עץ השדה. ט"ו בשבט הוא בעיני פינת חמד בדרך - תקופה בשנה בה אפשר להתענג על היופי והשפע שמציעה לנו הארץ, ואח"כ לקום בכוחות מחֻדשים לעשייה, ליצירה ולתיקון עולם. בשבועות אנו אוספים את היצירה מכל השנה וחוגגים אותה, כי אחר-כך מגיע הקיץ השחון והממית. בט"ו בשבט אנו מסתכלים על הדברים הקיימים, נזכרים בחזון ויוצרים מתוכם - כמו העץ המלבלב לאחר שעמד עירום בחרף. זאת תקופה של לבלוב, לא של הצגת הפרות. ט"ו בשבט, מתוך ההתבוננות בארץ שהוא קורא לה ומתוך האמונה בכח ליצור שהוא נוטע בנו, הוא גם הזדמנות טובה להכיר תודה לארץ שמקיימת אותנו, ולקחת עליה אחריות. להזכר רגע בכל מה שהאילנות מספקים לנו, ולדעת שכל זה לא מובן מאליו ובר חלוף. להחזירנו על אילנות הארץ, להודות על טובם ולדעת שאם נקלקל לא יהיה מי שיתקן אחרינו. אני ממליץ לחוג את ט"ו בשבט בטיולים בטבע, בנטיעות, בטפוס על עצים, בסדר ט"ו בשבט שמדגיש את אלמנט הלבלוב והיצירה המתחדשת ובאכילת פרות חיים, עכשויים ומסעירים כמו הדרים, אבוקדו ותות. ומיד אחרי שחגגתם, הגיע הזמן - נחשתם נכונה - לתיקון עולם. עוד לחג >

לכל המקורות סוכות מקורות והגות/ מרים זינגר לאחר שהלכתי דגניה א', 1975 לאחר שהלכתי הביתה וכן במסיבה עצמה, חשתי הרגשת כלימה. איה טיפ-טיפונת של סמל החג? סמל היהדות? ​ נשארתי עם רושם של בלגן גדול והתחלתי לחפש את הסיבה. נדמה לי שרע היה שהערב התחיל עם אכילה. אני יודעת שהיו זמנים שהיו טקסים ארוכים לפני צלחות מלאות כל טוב - גם זה לא היה טוב. ​ אך לו היו קוראים פסוקים אחדים הנוגעים לחג, וברכת השדה, סה"כ עשרה רגעים, ואח"כ מברכים "בתיאבון", כך היה נלקח העוקץ של אי-ההצלחה - - - עוד לחג >

לכל המקורות ל"ג בעומר מקורות והגות/ ​ מקור מנהג ה"חלאקה" מתוך עיתון "המודיע", אפריל 1999 העדות הראשונה אשר בכתובים על מנהג התגלחת הוא האריז"ל , (גדול מקובלי צפת) כפי שמובא ב"שער הכוונות" לתלמידו רבי חיים ויטאל "עניין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י ורבי אליעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למורי ז"ל הוא הא"רי שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזה היה פעם ראשונה שבא ממצרים. והר"ר יונתן שאגיש, העיד לי שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני אצלו, ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג ידוע, ועשה יום משתה ושמחה... גם העיד ה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה כנזכר. מעשה זה היה בשנת ש"ל בערך. מדברי רבי חיים ויטאל נראה כי בימיו של הארי"זל כבר היה מנהג זה מקובל כ"מנהג ידוע", וכנראה שזה מנהג עתיק משנים קדמוניות, עוד מימי הראשונים. הארי"זל בא ממצרים למירון לאשר ולקיים המנהג הידוע הזה ביום משתה ושמחה . טקס "חלאקה" - תספורת הראשונה חרדים ומקובלים נוהגים שלא לספר את הבן עד שהוא בן שלוש. יש נוהגים לעשות "חלאקה" בקבר רבי שמעון בר-יוחאי בל"ג בעומר. בטקסיות רבה, מגלחים את ראשם של העלמים, כך שרק ה"פאות" נשארות ואז נושאים תפילה: תפילה נאה כשמגלחים הנערים יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצוותך ושמותיך הקדושים שבה, ובזכות מצוות פאת הראש, שציוויתינו בתורתך "לא תקיפו פאת ראשכם", ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורינו ורבינו ועטרת ראשינו כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמצוות ולמעשים טובים, ויורה הוראות בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה .ואומר מזמור הללוי-יה הללו א-ל בקדשו. עוד לחג >

לכל המקורות ט"ו בשבט מקורות והגות/ ​ מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק א' חד אמר: כבר יצאו גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחורנה אמר: עד כאן היו חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה. עוד לחג >

לכל המקורות שבת מקורות והגות/ עורך י''ל ברוך מעשה בחסיד שחלל את השבת בשגגה ספר השבת עמ' 246-247 מעשה בחסיד ירא שמים שחלל את השבת בשגגה. רגיל היה לקבל שבת שעתיים לפני השקיעה. בששת ימי המעשה היה עוסק בפרקמטיא: היה הולך מכפר לכפר, וביום שישי היה נזהר להקדים לשוב לביתו. ופעם בהיותו בדרך לביתו שקעה עליו החמה, ואחר לבוא ל"קבלת שבת". נכספה נפשו לתיקון, לתשובה. צער החרטה על מה שפגם העיק על נפשו . קם והלך אל הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב. והצדיק היה מן המחמירים. נתן בו את עיניו המטילות אימה ואמר: "כדי לתקן מה שפגמת בספירות העליונות, חייב אתה להרבות בצומות, להתגולל בשלג ולשבת בימי סתיו במים קרים." יסורין ממרקין עוונותיו של האדם, אלא שגופו החלש של החסיד וטרדת הפרנסה לא הספיקו בידו לקיים את הגזרה, עמד ונסע אל הבעל שם טוב. וכשעמד לפני הבעל שם טוב ובקש תקון על חטא שחטא בחילול שבת, תלה בו הבעל שם טוב את עיניו הבהירות והבוחנות ואמר: "סע הביתה ותן נרות לבית הכנסת". חרד החסיד חרדה גדולה, כששמע את התיקון הקל הניתן לו על חטאו החמור ומחשבה ניקרה במוחו שמא טעה הבעש"ט. וכשסיפר לבעש"ט את סדר התיקון שהטיל עליו רבי מיכל מזלוטשוב, תלה בו הבעש"ט שוב את עיניו ואמר: "תן נרות לבית הכנסת! ולרבי מיכל מזלוטשוב תגיד: גזרתי עליו שלשבת הבאה יבוא אלי." ביום השישי השכים רבי מיכל מזלוטשוב בבוקר, וייקח בידו את תיק הטלית ואת המטה, וילך אל הבעש"ט. ויהי בהיותו סמוך לעיר, שקעה עליו החמה, והיה מן המאחרים לבוא. אחרי קבלת שבת, בשעה שהבעש"ט עמד לקדש, נכנס רבי מיכל מזלוטשוב. "שלום עליכם רבי מיכל!" רטן הבעש"ט , תלה בו את עיניו הגדולות והמחייכות ואמר: "רבי מיכל, עכשיו רואה אתה מה ענשו של המחמיר בתיקון תשובה למחלל שבת בשגגה?" והבעש"ט הקדוש סח עם הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב, וכך אמר לו: "אתה, רבי מיכל מזלוטשוב, מעולם לא טעמת טעם חטא, ומשום כך אין אתה יודע שבירת הלב, את צערה של נפש כי תחטא וכמהה לתשובה. להוי ידוע לך, שבשבירת הלב מתוך חרטה על חילול השבת, תוקנה ונמרקה העבירה שעבר עליה בשגגה." עוד לחג >

לכל המקורות ראש השנה מקורות והגות/ ​ ברכות מילדים קיבוץ סער - שיהיה לכל אדם הזכות מתי יחיה ומתי ימות. - שאפשר יהיה לקום לתחיה אחרי המוות. - גם לחיות תנתן האפשרות לשוב לחיים, לפושעים לא תינתן זכות זו. - שלא יהיו עוני ועושר. - שיהיה שוויון בין האנשים. - שלא ישתמשו בכסף. - שהחיות ובני אדם יוכלו לדבר זה עם זה. - שיפרסמו ספרים רבים על בעלי חיים ובכלל. - שיפריחו את שממת המדבריות, אבל יישארו שמורות מדבר עבור חיות הבר. - שיהיו הרבה בננות צהובות, ושיהיו אשכולות גדולים, ששני אנשים יצטרכו לסחוב אשכול אחד. - שלא תהיה מלחמה באמצע החג, ושהערבים יעשו אתנו שלום, שישליכו את כל המעשים הרעים, ואז יהיה הטוב יותר. - אני מברך את עצמי שאהיה חמוד, ולא אעשה דברים רעים. - לעצמי שאהיה נחמדה כמו דבש, שכולם יאהבו אותי, וכל האנשים שאני לא מכירה. עוד לחג >

לכל המקורות ראש השנה מקורות והגות/ ​ ברכת השנים ​ ברך עלינו ה' אלוהינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה רוה פני תבל ושבע את העולם כולו מברכותיך ומעשה מתנות ידיך. שמרה והצל שנה זו מכל דבר רע, ועשה לנו תקווה ושלום וברכה בגשמי רצון, ברכה ונדבה חיים ושלום. עוד לחג >

לכל המקורות פורים מקורות והגות/ ​ חג פורים הוא חג חילוני בית אלפא, 1964 "היום פורים – מחר יום חול" - כך מילות השיר, אלא שאין הוא מעודכן, שכן כשחוגגים את פורים ביום שישי הרי שמחרתו – שבת – גם היא נאצל עליה מזוהרו של מועד, ומה עוד כשחל בה חגם של ילדים. [...] אך מה נדקדק בפרטים, ימינו חול הנם מחר-כאתמול, שלשום – כמחרתיים והחגים והשמחות הם המעניקים להם גוון צבעוני יותר. כציבור חילוני שהתרחק בכוונה וביודעין – בראשית דרכו – מכל מסורת יהודית דתית, ניתק הקיבוץ עצמו מדפוסי החגים המסורתיים שהיו מקובלים מזה דורות ביהדות האירופאית. נעשו – ונעשים – נסיונות ליצור דפוסים חדשים בזני זמננו ומקומנו. ניסו, ולא פעם באופן מגוחך, ללקט אותם קטעי מסורת שאינם דתיים מובהקים להוסיף להם נופך ציוני חלוצי וקורטוב הוויה חקלאית סוציאליסטית ולרוקחם ליצירה תרבותית קיבוצית. אך התבשיל - החג – חסר את אותה תחושת הזדהות רגשית אישית שהיא נחלת החוגים הדתיים. התוצאה היא חגים ששמחה שבלב וחגיגיות כמעט שאינה נכרת בהם ושהצלחתם מותנית בכשרונה של ו' תרבות. חגי ילדים נעדרי משמעות עמוקה יותר לגבי המבוגרים, בה הציבור פסיבי ומשועמם על-פי-רוב. יוצאים מהכלל הם פורים וחג העצמאות. האחרון הולך ודועך אף הוא בהדרגה [...] חג פורים הוא חג חילוני בעצם, שאינו טיפוסי לאופי החגים היהודיים. מ"מגילת אסתר" נעדר החותם הדתי המובהק, שם ה' אינו מופיע בה אף פעם אחת ושמות הגיבורים הם פרסיים שמוצאם בשמות האלים האכדיים. הסיפור עצמו הוא סיפור הווי חצרני טיפוסי, שבו הנכלים והאינטריגות תופשים מקום מרכזי. דמותה של אסתר כצדקת היא מפוקפקת למדי, וגבורתו של מרדכי אף היא רחוקה מאוד מגבורתם שלך גיבורים לאומיים קלאסיים כמו המכבים למשל. אף המנהג לאכול אוזניו של המן נשמע ברברי למדי... בעוד שאר חגי ישראל מאופקים וחמורים הרי בחג זה ההוללות והשמחה מותרים ורצויים והתחפושות העליזות חובה הן (למרות האיסור של "לא ילבש גבר כלי אשה" ולהפך).... עוד לחג >