אם מנוחת השבת נשארת בגבולות ה"טיפול העצמי" (Self-care), היא הופכת לעוד מוצר צריכה במנועי המערכת הכלכלית המשומנת. כדי שהשבת תהיה מעשה של מרד בשגרת החול, עלינו להופכה למחויבות קולקטיבית לעצירה. השבת מתחילה ברגע שבו אנו מסרבים ומסרבות להשתתף במרוץ

בחג החנוכה נהוג בקיבוצים לקיים הדלקת נרות בציבור, ולהקדיש כל אחד מהנרות לנושא, לסמל או לערך אחר. באוסף הארכיון שלנו שמורים טקסי הדלקת נרות מקיבוצים שונים.

בקריאה אקטואלית ורלוונטית, נמצא שהדלקת החנוכיה מזכירה לנו את יכולתם של האחים לבית חשמונאי לפעול ביחד, מתוך הנהגה משותפת, ולרתום אליהם חלקים נרחבים בעם לטובת מאבק משותף. לכן חנוכייה נחשבת "כשרה" רק אם כל שמונת הקנים שלה שווים בגבהם.

במסגרת פרויקט 'צומחת שוב' של המנהלת ליהדות ישראלית בשיתוף מכון שיטים, מלווה אלעד מאור את קיבוץ אור הנר זו השנה השנייה. במסגרת ליווי זה, הקהילה בחרה להקים השנה קבוצה תהליכית, המעמיקה ומעצבת את שנת המצוות, בשיתוף רכזת הקהילה, צוות החינוך והורי השכבה.

"הלילה הזה, כ"ד בתשרי תשל"ח, אנו, חברת 'שקד', מקבלים עלינו משימות של מצוות. אנו עוברים השנה מגיל הילדות לגיל הנעורים ומתחילים להכין עצמנו לתקופה אשר בה נהיה שותפים לבוגרים." במילים אלו על קלף מצהיב, באותיות דפוס מקושטות, בחרו בני ובנות קבוצת 'שקד' מקיבוץ בית השיטה, לציין את כניסתם/ן אל חברת הבוגרים ואל חטיבת בני הקיבוץ המאוחד כבני ובנות מצווה. הצהרתם שיקפה שני רעיונות מרכזיים שעיצבו את תפיסת שנת המצוות הקיבוצית: " מעבר מילדות לנערות ובגרות " והתאמה של המושג " עול מצוות " ל

באופן מסורתי מקובל שחלק מטקס בר המצווה הוא ברכת האב לבן – "ברוך… שפטרני מעונשו של זה". ברכה זו נועדה להדגיש את מעמד בר המצווה כתהליך של פרידה ויציאה לעצמאות; הבן נדרש להיפרד כדי להפוך לחבר קהילה ושווה בין שווים למניין. בהתייחסות לשנת המצוות בקיבוץ בית השיטה, אמר אריה בן-גוריון, מייסד מכון שיטים: "אנחנו הבנו את האמרה הזאת אחרת ואמרנו – כן, ברוך, אבל ברוך שקשרנו. חשבנו, שחינוך להמשכיות צריך לתת ביטוי לקשר הזה [לקהילה]. הטקס הראשון שנוצר בבית השיטה הביא את הילדים בחולצות כחולות

הטקסט לא מוכר לי. אבל אני חשה שמילותיו מהדהדות בי באופן עמוק. אולי משום שהן תובעות מימוש עכשווי של נבואת ישעיהו לכתת חרבות לאתים, תותחים למצילות. אולי משום שהן מוסיפות ודורשות להפריד בין הצבאות, כמעשה האל בספר בראשית, כשהפיץ את אנשי בבל על פני כל הארץ, ובכך חדלה בניית המגדל. אני חושבת על היומרה המשותפת למלחמות ולבניית מגדלים שראש

הקריאה המפורסמת שנשמעה בעצרת השלום ההיא, שבה נרצח יצחק רבין, הייתה "כן לשלום". שתי מילים פשוטות, שהכילו בתוכן תקווה, אחריות ובחירה. "מרגע שהעם היהודי קבע שכאן בארץ ישראל תקום מדינתו, הוא קבע גם מי יהיו שכנינו... קיימות אך ורק שתי אפשרויות: או שיעשה מאמץ רציני לעשות שלום – שלום וביטחון... או האפשרות השנייה – שלעולם תאכל חרב." (יצחק רבין, נאום בכנסת, יולי 1992) אותו "כן לשלום" הזה איננו אמירה נאיבית או חלום רחוק, אלא בחירה ריאלית – לעשות מעשה.שלום איננו מצב של פיוס מושלם, אלא ת

לפני כ-19 שנה, בסיום מלחמת לבנון השניה ולקראת הימים הנוראים, כתב בנימין יוגב (בוג'ה), המורה המיתולוגי במכון שיטים, טור על תפילת שליחי...

במסגרת מיזם 'צומחת שוב'*, צוות מכון שיטים המלווה קהילות מהנגב המערבי, הוזמן על-ידי אחת הקהילות לבנות תהליך 'פרידה מהבית' לקראת הריסת בתים ומבנים, שאינם ראויים למגורים ולשימוש בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר. שלב הריסת הבית הינו מעשה פיזי המסמן סיומה של תקופה. כל משפחה וסיפורה, כל בית והזיכרונות שנצברו בו. טקס הפרידה מהבית נותן מקום לכאב ולאהבה, מאפשר מפגש ועיבוד משותף של ההריסה והתכוונות לקראת ההתחדשות וההשתנות המתלווה אליה. באמצעות הטקס, אנו מבקשים לייצר זמן ומרחב המאפשרים לצי

בחוברות 'ראש השנה מקראי חג' שהוציאה ועדת החגים הבין קיבוצית באמצע שנות ה-70, מצאנו לקט בקשות לראש השנה שנאספו מילדי בית הספר היסודי בקיבוץ אשדות יעקב (עורכי החוברת לא ציינו האם מדובר באיחוד או במאוחד…). הבקשות מביעות תקווה להצלחה בחקלאות ובקיבוץ ולשלום, ומעל הכל בולט בהן הקושי הביטחוני מההפגזות, שאפיינו את השגרה שממנה סבלו יישובי עמק הירדן לאורך שנים רבות. לצערנו, האיום הביטחוני על יישובי הגבול בישראל עדיין מלווה אותנו, והשלום הוא עדיין חלק מהתקווה לשנה הבאה ולא מציאות החיי

לקראת ההכנות לראש השנה, רבים מאיתנו שוקעים בזיכרונות העבר, במסורת המשפחתית והקהילתית המוכרת. אך מה אם נסתכל על ראש השנה ויום הכיפורים,...

עקרון התקווה שעל פיו יוצא המחנך לדרכו אינו מטשטש את המודעות לתנאים האקוסטיים שבעבודתו. [..] המחנך פועל גם בעת משבר כלכלי, בעת מלחמה או שלום, הוא פועל בתנאים תרבותיים נתונים וחשוף לחסימות תרבותיות הנובעות מאימת הזר, מפחד מפני עתיד לא ידוע וממנהגים בלתי מובנים העוברים מדור אל דור. [..] המגוון החברתי שמכונס בכיתה ובבית הספר, צריך להיות מוקד של יצירת קהילה [...] כוחו של המחנך נובע משבועתו לתקוות של חניכיו, מאמונתו כי עליו לפתוח חלונות לסביבה ולנפש פנימה. (מוקי צור, מתוך ספרו: ''

"וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים", כך צוו אבותינו ואמותינו, שעלו לירושלים לרגל עם סל על הכתף. כשחרב המקדש וחדל...

כאשר אנחנו מבקשים ומקוות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" - זו אינה רק ציפייה אלא תביעה למעשה. בואו נבנה 'ירושלים' שראוי לחיות בה. את העתיד שאנחנו שואפים ושואפות אליו, בכל מקום. כי אחרת… כמאמר מאיר אריאל: "למה באנו הלום?"

כשנתכנס השנה סביב המדורות, נזכור שהאש האמיתית אינה זו שבוערת בערימות העצים, ובוודאי שלא זו שמפלגת ומכלה. האש היחידה שעלינו ללבות היא האש המשותפת שבוערת בליבנו – אש של אחריות, ערבות ונכונות לפעול יחד בשותפות מלאה.

יום עצמאות נוסף שאנחנו מציינים בזמן מלחמה. יום עצמאות נוסף שבו הריבונות שלנו, קרי האופן שבו אנחנו בוחרים ובוחרות לממש את חיינו, נמצאת תחת...

מדינת ישראל הריבונית, היא הכלי הגדול והחזק שיצרנו כדי לממש את חירותנו כיחידים וכעם. תפקידה הוא לאפשר חברה סולידרית וצודקת המושתת על חוסן ובי

להמן יש את הכל. כוח, כסף, כבוד, משפחה גדולה. יש לו בית גדול בעיר הבירה. הוא השר הבכיר, המקורב ביותר למלך האימפריה הגדולה. הוא הגיע הכי רחוק

העץ מייצג שילוב נדיר ומפעים של קביעות ושינוי. נטוע במקומו, תנועותיו מוגבלות ותלויות בהשפעות חיצוניות של רוח ומים.